השופטת א' חיות:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג), בו נדחתה על הסף מחמת התיישנות תביעה שהגיש המערער לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בשל כך שהמשיבה נמנעה מליידעו על הסיכון המוגבר ללקות בגידולים סרטניים בעקבות הקרנות שעבר נגד מחלת הגזזת.
רקע עובדתי
1. המערער עלה לישראל מתימן יחד עם בני משפחתו בשנת 1950 ולטענתו עבר בילדותו טיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. כתוצאה מטיפולים אלה נגרמו לו, כך לטענתו, גידולים בראש ובבלוטת התריס. התסמינים האופייניים למחלה הופיעו אצל המערער החל משנת 1994, ובשנת 1995 עבר המערער ניתוח בראשו להסרת גידול מסוג מנינגיומה (לדבריו נתגלה בראשו גידול נוסף שטרם הוסר). ביום 2.10.1995 הגיש המערער תביעה על-פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת), אך תביעתו זו נדחתה באופן סופי בשנת 2004 על-ידי ועדת המומחים הפועלת מכוח החוק, שקבעה כי המערער לא קיבל "טיפול כנגד מחלת הגזזת כמשמעותו בחוק" (להלן: התביעה על-פי חוק הגזזת).
2. ביום 19.1.2006 הגיש המערער לבית משפט קמא את התביעה נשוא ערעור זה, על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה) ובה טען כי המשיבה הפרה את חובתה ליידעו אודות הסיכון המוגבר שבו היה נתון ללקות בגידולים סרטניים כתוצאה מן ההקרנות שעבר. בהתרשלות זו, כך הטענה, מנעה המשיבה מן המערער את האפשרות לגלות את המחלה כבר בשלביה המוקדמים ולקבל טיפולים רפואיים אשר היו מונעים או מקטינים את נזקיו. טענה זו נסמכה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 12.1.2006) (להלן: עניין ראובן), אשר ניתן ימים ספורים לפני הגשת התביעה דנן. בעניין ראובן נקבע, בין היתר, כי "עם היוודע למשיבה [המדינה] דבר קיומו של קשר סטטיסטי בין ההקרנות שביצעה [לחולי גזזת] לבין הופעתם של גידולים, ברמת וודאות גבוהה כזו שהתקיימה החל משנות ה-80, חלה עליה החובה ליידע את האנשים שהוקרנו על ידה בדבר היותם בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה בגידולים". באותו עניין קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה לא עמדה בחובה זו ומשכך התרשלה כלפי התובעת. להשלמת התמונה יצוין כי קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי בעניין ראובן אושרו בפסק דינו של בית משפט זה מיום 20.7.2010 (רע"א 5500/09, כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופטים ס' ג'ובראן וי' דנציגר). עוד יצוין כי תביעת המערער הוגשה תחילה כתובענה ייצוגית יחד עם תובעת נוספת, אך בהחלטתו מיום 5.6.2006 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית ובהמשך אוחד הדיון בתביעתם של המערער ושל התובעת הנוספת עם תביעה שהגיש תובע שלישי באותו עניין.
בפסק דינו מיום 6.9.2007 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת המדינה ודחה את התביעות הללו על הסף, בקובעו כי משבחרו התובעים לתבוע את נזקיהם בגין ההקרנות על-פי חוק הגזזת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 11 לחוק הם מנועים מלהגיש תביעה בגין אותם הנזקים על-פי פקודת הנזיקין. ערעור לבית משפט זה שהגישו התובעים על אותו פסק דין התקבל בפסק דין מיום 6.1.2009, ובו נקבע כי עילת התביעה "שעניינה בהפרת חובתה של המדינה ליידע את [התובעים] על היותם חשופים לסיכון מוגבר בעקבות ההקרנות שעברו לטיפול במחלת הגזזת", אינה באה בגדר "העילות המנויות" בחוק הגזזת ולפיכך, סעיף 11 לחוק אינו מונע הגשת תביעה חדשה המבוססת על עילה זו (ע"א 9106/07, כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופטים ע' ארבל וס' ג'ובראן). משכך, הוחזר הדיון בתביעות לבית המשפט המחוזי, אך ביום 19.11.2009 הגישה המשיבה בקשה נוספת לדחיית תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות.
פסק דינו של בית משפט קמא
3. בפסק דינו מיום 26.5.2010 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה ודחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות, בציינו כי עילת התביעה של המערער היא הנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה ממחדליה של המדינה. על כן, ובהסתמך על הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קבע בית המשפט כי יש צורך לבחון האם חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק ובהקשר זה ציין בית המשפט כי על-פי גרסת המערער עצמו התסמינים למחלתו התגלו עוד בשנת 1994; כי בשנת 1995 הוא נותח; וכי ביום 2.10.1995 הוגשה תביעתו לפי חוק הגזזת, בה פירט את נזקיו באופן המצביע על ידיעה ממשית לגביהם. מטעמים אלה קבע בית המשפט כי "[...] לכל המאוחר בחודשיה המאוחרים של שנת 1995, ידע [המערער] על נזקיו, ולא זו בלבד אלא שקשר אותם עם מעשיה ומחדליה של המדינה", בציינו כי מאז מועד זה ועד ליום הגשת התביעה (19.1.2006) חלפו למעלה מעשר שנים.
בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה יש למנות את מירוץ ההתיישנות בעניינו מן המועד שבו ניתן פסק הדין בעניין ראובן (12.1.2006), בהיותו המועד הראשון שבו נודע לו כי המשיבה נמנעה מליידעו על היותו חשוף לסיכון מוגבר לחלות בעקבות ההקרנות שעבר. בהפנותו אל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ציין בית המשפט כי סעיף זה משעה אומנם את תחילת מירוץ ההתיישנות מקום שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, אך קבע כי בענייננו העובדות כולן היו ידועות למערער וכי פסק הדין בעניין ראובן אינו "בגדר עובדות אלא בגדר דין", בהיותו הכרעה משפטית מאוחרת המכירה בקשר הסיבתי שבין הנזק לבין מעשי המדינה ומטילה עליה אחריות. לתמיכה במסקנה שאליה הגיע ציין בית המשפט כי "[...] גברת סימה ראובן הנ"ל עצמה, []יכולה הייתה להגיש את תביעתה ואף לזכות בה, למרות שלא היה ידוע לה הדין, שנוצר למעשה רק בזכות תביעתה".
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער לפיה המשיבה מושתקת מלהעלות את טענת ההתיישנות הואיל וטענה זו נדחתה בעניין ראובן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי בעניין ראובן נדחתה טענת ההתיישנות ביחס לעוולת התקיפה ולא ביחס לעוולת הרשלנות הנדונה בענייננו, וכן ציין כי באותו מקרה חלפו שלוש שנים בלבד מן המועד שבו נודע לתובעת על מחלתה ועד להגשת תביעתה. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה המשיבה מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות בלא אישור מתאים להעלותה, וכן דחה את טענתו כי המשיבה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערער בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח.
מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
4. המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בכך שדחה את טענתו בדבר השעיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, בהדגישו כי השאלה הרלוונטית לעניין תחולתו של סעיף 8 לחוק במקרה דנן אינה מתי נודע לו על נזקיו ועל הקשר שבינם ובין מעשי המשיבה - כי אם מתי גילה שהמשיבה הפרה את חובתה ליידע את נפגעי ההקרנות בדבר הסיכון המוגבר לחלות לו הם חשופים. לטענת המערער, העובדות המקימות את התרשלותה זו של המשיבה הובאו לידיעתו רק בעקבות מתן פסק הדין בעניין ראובן, ודי בכך על-מנת להוביל למסקנה לפיה עילת תביעתו לא התיישנה. המערער מוסיף וטוען כי מן הראוי היה לקבוע שהמשיבה מנועה לטעון התיישנות וזאת מחמת מעשה בית דין ולאחר שבתביעות דומות (לרבות בעניין ראובן), נדחתה טענה זו אף שהייתה מבוססת על אותם נימוקים. לחלופין טוען המערער כי ההליכים בעניינו שהתנהלו בתביעה לפי חוק הגזזת ונמשכו כאמור עד שנת 2004, היה בהם כדי להשעות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולבסוף הוא שב וטוען כי המשיבה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהייתה יכולה לעשות כן.
5. המשיבה, מצידה, טוענת כי התביעה דנן נעדרת עילה, וזאת משוועדת המומחים שדנה בתביעתו של המערער לפי חוק הגזזת קבעה כי הוא לא קיבל "טיפול בהקרנה" כמשמעותו בחוק זה. כמו כן טוענת המשיבה כי במועד שבו הגיש המערער את התביעה לפי חוק הגזזת (2.10.1995) הוא היה מודע לנזקיו הנטענים ולקשר הסיבתי בינם ובין ההקרנות. על כן טוענת המשיבה כי לא נגרם למערער כל נזק כתוצאה מהימנעותה ליידעו על הסיכון המוגבר שבו היה נתון וממילא אין תחולה לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לחלופין טוענת המשיבה כי תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לעילת התביעה של המערער, ככל שזו קיימת, חלפה, הואיל וחלפו למעלה מעשר שנים מן המועד שבו אירעו נזקיו הנטענים של המערער ועד ליום הגשת התביעה. אשר לטענה כי יש לראות את מועד מתן פסק הדין בעניין ראובן כמועד שבו החל מירוץ ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, טוענת המדינה כי המערער היה מודע לכל העובדות עליהן מבוססת עילת התביעה כבר בשנת 1995 ועל כן, אין מנוס מן המסקנה כי תביעתו התיישנה. המשיבה שבה ומפנה בהקשר זה להלכה לפיה שינוי במצב המשפטי אין בו כדי לדחות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות.
אשר לטענת המערער כי היא מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות מחמת מעשה בית דין, מדגישה המשיבה, בין היתר, כי בעניין ראובן לא הועלתה טענה זו ביחס לעוולת הרשלנות אלא ביחס לעוולת התקיפה שבעצם ביצוע ההקרנות, עוולה שיסוד הנזק אינו אחד מיסודותיה. עוד טוענת המשיבה כי בשונה מנסיבות המקרה דנן, בעניין ראובן הוגשה התביעה כשלוש שנים לאחר גילוי הנזקים על-ידי התובעת וכן, כך נטען, לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך קיומו של השתק פלוגתא. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת המערער, טענת ההתיישנות הועלתה על-ידה בהזדמנות הראשונה שבה נטענו על-ידו טענות לגופו של עניין ולבסוף היא טוענת כי הליכי התביעה על-פי חוק הגזזת לא היה בהם כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, שכן סעיף זה חל רק במקרה שבו נדחתה התובענה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בגין אותה עילה, ואילו במקרה דנן המערער עצמו מציין כי העילות בשתי התביעות שהגיש שונות הן.
דיון והכרעה
6. השאלה העומדת לדיון בפנינו היא האם בדין דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות. כבר עתה יובהר כי הדיון שלהלן יתמקד בשאלה זו בלבד ואילו סוגיות אחרות המתעוררות בתביעת המערער, אשר לא נתבררו בבית משפט קמא ובהן השאלה האם עבר המערער הקרנות ומהי נפקותה של קביעת ועדת המומחים בעניין זה בתביעתו על-פי חוק הגזזת, וכן השאלה האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת למשיבה ובין נזקיו הנטענים של המערער - כל אלה לא תתבררנה בערעור זה.
התיישנות ודיני הנזיקין
7. על התיישנות בנזיקין חל ההסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות וכן חל לגביה ההסדר המיוחד הקבוע לעניין זה בפקודת הנזיקין. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים, וסעיף 6 לאותו החוק מוסיף ומורה כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בהקשר אחרון זה נפסק כי "'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)" (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990)). ככל שעסקינן ב"תובענות על עוולות" יש ליתן את הדעת גם להוראת סעיף 89(2) רישה לפקודת הנזיקין, הקובעת כי "'היום שנולדה עילת התובענה' ... מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - [יהא] היום שבו אירע אותו נזק". מסעיף זה עולה כי בעוולה שהנזק מהווה אחד מיסודותיה לא צומחת עילת התביעה כל עוד לא נגרם הנזק, וממילא לא מתחיל טרם אותו מועד מירוץ ההתיישנות לגביה. הוראת סעיף 89(2) רישה לפקודה עולה אפוא בקנה אחד עם ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות במובן זה שבעוולות אשר בהן רכיב הנזק הוא יסוד מיסודות העוולה, אין לומר כי עילת התובענה נולדה טרם שאירע הנזק (ראו רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (טרם פורסם, 19.9.2010) (להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית)).