פסק-דין בתיק ע"א 42465-10-11

השופט, ד"ר קובי ורדי

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת, חנה קלוגמן) מיום 24.8.11 (תא"ק 13500-07-08) אשר דחה על הסף את תביעתו של המערער (להלן: "הבנק") מחמת התיישנות.            

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2.     המשיבים, ערבו כלפי הבנק לחובותיהם של חברת אפרופו ניהול והשקעות (1989) בע"מ וכן של חברת אפרופו ניהול (1982) בע"מ (להלן: "חברות אפרופו"), בהתאם לכתבי ערבויות עליהם חתמו.  
            חברות אפרופו, שניהלו חשבון בנק אצל המערער, לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי הבנק ונותרו בחשבונן יתרות חובה על סך של כ-4 מיליון ש"ח נכון לשנת 2008.  
בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו חברות אפרופו, אישר בית המשפט המחוזי ביום 5.9.00 במסגרת תיק פש"ר 123/00 בבית המשפט המחוזי בנצרת, הסדר נושים בין חברות אפרופו לבין הנושים השונים, אך חברות אפרופו לא עמדו בהתחייבויותיהן בהתאם להסדר הנושים.

ביום 6.4.06 הושג הסדר חוב בין הבנק לבין חברות אפרופו, על-פיו הועמדו חובותיהן של חברות אפרופו על סך של 564,606 ש"ח ונקבעה דרך לפרעון החוב, אך למעט תשלום על-סך 100,000 ש"ח, לא עמדו חברות אפרופו בהתחייבויותיהן על-פי ההסדר הנ"ל.

בעקבות כך, הגיש הבנק ביום 31.7.08 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים מכוח ערבותם לחובות חברות אפרופו, וכן כנגד חברות אפרופו  ומנהלן - מר לאור נחמן שנגדם ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

המשיבים טענו להגנתם כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן מכתבי הדרישה לתשלום חובות חברות אפרופו נשלחו אליהם ביום 4.5.00.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.     תחילה, עמד בית משפט קמא על העובדות שאינן שנויות במחלוקת:      
ראשית, שהמשיבים חתמו על כתבי ערבות לחייבות- חברות אפרופו בתחילת שנות ה-90.      
שנית, חברות אפרופו הגישו בקשה להקפאת הליכים באפריל 2000. שלישית, הבנק שלח מכתב דרישה לתשלום חובם של חברות אפרופו למשיבים 2 ו-3 ביום 4.5.00 ( מוצג א' למוצגי המערער).       
            רביעית, ביום 5.9.00 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים בבקשה שהוגשה על-ידי חברות אפרופו ומינה את רואה החשבון מר פונס אברהם כנאמן לצורך ביצוע ההסדר ( מוצג ג' למוצגי המערער).

חמישית, במהלך שנת 2005 נפסק ביצוע הסדר הנושים.   
בהמשך פסק דינו, עמד בית משפט קמא על המחלוקת המשפטית בין הצדדים והיא מהו המועד הקובע ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, האם מיום שליחת מכתבי הדרישה על-ידי הבנק (4.5.00) כפי שטענו המשיבים או מהיום בו הפסיקו חברות אפרופו לבצע את הסדר הנושים - במהלך שנת 2005.

בית משפט קמא קבע כי הואיל והבנק היה מודע לכך שהסדר הנושים אינו בר ביצוע עוד בתקופת ההתיישנות (בשנת 2005), היה עליו להגיש את התביעה כנגד הערבים עוד בתקופת ההתיישנות, ומשלא עשה כן הרי שתביעתו התיישנה. בית משפט קמא עמד על-כך כי ייתכן ולו הסדר הנושים היה נפסק על גבול תקופת ההתיישנות או לאחר מכן מן הראוי היה לאפשר לבנק להגיש את תביעתו כנגד הערבים תוך פרק זמן סביר הכולל הארכה מסוימת של תקופת ההתיישנות הטכנית (בדומה להסדר הקבוע בסעיף 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק ההתיישנות") הנותן בנסיבות מסוימות הארכה של תקופת ההתיישנות, אך הואיל ובנסיבות העניין הבנק היה מודע לכישלונו של הסדר הנושים זמן רב בטרם תמה תקופת ההתיישנות (כשנתיים) הרי שהדברים נאמרו למעלה מן הצורך.

בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת הבנק לפיה המועד הקובע לצורך דיני ההתיישנות הוא המועד בו מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי וניתן אישור על כך על-ידי יו"ר ההוצל"פ, בהתבסס על רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל (לא פורסם, 20.12.10) (להלן: "פס"ד רובין"), שכן במקרה דנן הערבים אינם בבחינת ערב יחיד או ערב מוגן כפי שנדון בפס"ד רובין, ואף לא ניתן אישור של יו"ר ההוצאה לפועל למיצוי ההליכים. בנוסף קבע בית משפט קמא כי בנסיבות העניין הואיל ומדובר בחייבות הנמצאות בהליכי פשיטת רגל, הבנק לא היה מוגבל בנקיטת הליכים כנגד הערבים עד למיצוי ההליכים כנגד החייב.

הוסיף בית משפט קמא וקבע כי הוא דוחה את טענת הבנק לפיה המועד הקובע לתקופת ההתיישנות יהיה מהמועד בו הסתיים ביצוע הסדר הנושים ללא הצלחה, שכן אין לטענה זו כל סימוכין ובנוסף, בנסיבות העניין אף לא הוגשה בקשה לביטול הסדר הנושים.