ההסכמה
1. ביום 11.11.2008, התייצבו בעלי דין במסגרת תובענה אזרחית בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (אז' 28052/08 בפני כב' השופט יעקב שינמן). במהלך בירור המחלוקות ושמיעת עורכי הדין, נרשמה ההסכמה הבאה מפי באי-כוח בעלי-הדין: "מוסכם להפנות את התביעות ההדדיות לבוררות. מוסכם שהנתבעים 2 ו-3 ומר בן-עמי, יהיו אחראים כל אחד בחיובים, ככל שייפסק על ידי הבורר, כנגד החברות, כל אחד לחברה שהוא בעלים שלה".
2. אין מחלוקת כיום באשר לפרשנות הדברים שהוסכמו. הבורר היה אמור לפסוק בחיוב אפשרי של החברות שעמדו משני צידי המתרס, כאשר בעלי הדין, ששמותיהם היו נקובים בהודעה המוסכמת, היו אמורים להיות "אחראים" לחיוב אפשרי של החברות. הנתבעים 2 ו-3 שם הם המשיבים כאן ומר בן עמי הוא מנהל המערערת.
בית-משפט השלום
3. כפי שהסביר השופט המלומד בפסק הדין נשוא הערעור, פרשנות זו היא סבירה, בשים לב לכך שהמצב הרעוע מבחינה כלכלית של החברה הנתבעת היה ידוע לכול כבר באותו שלב. בסעיף 19 לפסק-הדין נשוא הערעור בענייננו כתב השופט המלומד: "אודה ואתוודה כי במחלוקת הפרשנית הנטועה בין הצדדים נוטה עמדתי לקבל את גרסת התובעת, באשר להסכמות אליהם הגיעו הצדדים בקשר עם התחייבותם של הצדדים במסגרת הליך הבוררות, אולם כפי שציינתי לעיל ידיי הינן "כבולות" לנוכח קיומו של מעשה בי-דין בעניין זה. בנקודה זו הנני מוצא אף לציין את אי התרשמותי מעדותו של הנתבע 2, אשר רק חיזקה סברתי כי יש לקבל גרסתה של התובעת [המערערת]".
4. בהמשך הדרך, מונתה בוררת לפסוק במחלוקת שבין הצדדים, אך היא נמנעה מלקבוע חיוב אישי על הנתבעים 2 ו-3, הגם שאין מחלוקת יותר, כי היה בסמכותה לעשות כן. השופט המלומד בבית משפט השלום, סבר, כאמור, כי ידיו כבולות במקרה הנוכחי, בהתחשב בכך שפסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט, ללא תיקון או שינוי כלשהם. בסעיף 18 לפסה"ד כתב בית-משפט השלום: "אין בידי לקבל טענת התובעת כי עילת התביעה כעת כנגד הנתבעים הינה ההסדר הדיוני, שהרי
עילת התביעה היתה ועודנה ההסכם העומד בבסיס ההתקשרות שבין הצדדים - הוא נשוא הסכסוך שהתגלע בין הצדדים. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 23(א) לחוק הבוררות, משאושר הפסק, דינו כפסק דין של בית משפט, והרי בתום ההליך נבלעת עילת התביעה בפסק הדין, כאשר פסק הדין הינו תקף וסופי. (ראה בספרו של א' גורן,
"סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 264)." בא-כוחם המלומד של המשיבים תומך במסקנתו של בית-משפט השלום תוך שהוא מסתמך על טענת מעשה בית דין והשתק פלוגתא.
הערעור
5. אחרי ששמעתי בהרחבה את טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, אני סבור שהערעור בדין יסודו.
הודעה מוסכמת מחוץ להסכם הבוררות
6. השאלה בפניי איננה, אם ניתן היה לחייב את הנתבעים 2 ו-3 במסגרת הסכם הבוררות. טענת המערערים במקרה הנוכחי מתבססת על הודעות הצדדים לבית משפט השלום, בשלב הראשון, כפי שהובאו לעיל. בהודעה מוסכמת זו, שמחוץ להסכם הבוררות ונקבעה כתנאי מוקדם לו, נאמר כי הנתבעים 2 ו-3, שם, יהיו אחראים של החברה המתאימה, כאשר גובה החיוב מצד הנתבעים האישיים, תלוי בקביעות הבורר. בבוררות נדונו מחלוקות כספיות שבין שתי החברות, מחלוקות שהתגבשו עם הגשת כתבי הטענות בשלב א' לבית-המשפט. אמנם עוד בשלב הראשון טענה המערערת-התובעת, כי ניתן, לעמדתה לחייב גם את המנהלים באופן אישי ולכן נתבעו אלה בצד החברה הנתבעת כבר באותו שלב. עם זאת, לאור ההסכמה, בבית-המשפט, להעביר הדיון להכרעת בוררת, תוך הסכמה של המנהלים "לקבל אחריות" לגבי כל אחת מהחברות לא היה יותר צורך בבירור מידת החבות האישית על סמך ההתנהלות העסקית במועד הרליבנטי. הסכמה אחרונה זו היתה מאוחרת לסכסוך החשבוני-עסקי שבין החברות ולא היתה חלק מכתבי הטענות אותם העביר בית-משפט השלום בתיק 28052/08 להכרעת הבוררת.
המערערים אינם טוענים שפסק הבוררות אינו יוצר מעשה בית דין בכל הקשור לגובה החיוב, אלא עמדתם היא, שהחיוב האישי מושתת על הסכמה שמחוץ להסכם הבוררות ומחוץ לפסק הבוררות. אני סבור, גם לאור קביעותיו העובדתיות של השופט המלומד, שהיה ברור, כי אפשרות חיוב אישי תלויה בתוצאות פסק הבוררות, והיא תוצאה מתבקשת של חיוב, אם יקבע, בפסק הבוררות. בסופו של יום, נקבע חיוב של החברה (שנתבעה בשלב הראשון של ההליך המשפטי) בפסק הבוררות, ואין סיבה שלא לתת נפקות מלאה לתוצאה המתבקשת מחיוב כזה, שהודעה עליה נמסרה לבית המשפט, כאמור, עוד ביום 11.11.2008.
דרישת הצדק
7. אני מבקש לצטט כאן את דבריו של מ"מ הנשיא השופט הדגול י' זוסמן:
בעניין: ערעור אזרחי 53/74
ב
ריסטול מייארס קומפני
נגד
ביצ'ם גרופ לימיטדפ"ד כט(1) 372, 382 (סוף סעיף 9) שם כתב :
"אין משתיקים בעל-דין מפאת מעשה-בית-דין שהיה, מקום שהדבר אינו מתיישב עם דרישת הצדק." סעיף 3 שם. הוא ציטט את ע"א 246/66, 247,66,
קלוז'נר נגד שמעוני פ"ד כב(2) 561, 587 בו נכתב בעקבות פסיקת בית הלורדים: "לא הגזימו מעצבי התורה האנגלית של מעשה-בית-דין בהתחשבותם בשיקולים המעשיים האמורים, ומעולם לא הרחיקו לכת עד כדי להקריב על מזבחם של כללי ההשתק את שיקולי הצדק בנוגע לאותם סוגי המקרים, בהם התנהל הדיון במשפט הראשון על פסים או במסגרת, שאינם נותנים מקום להקמת החזקה שההכרעה השיפוטית, שנתקבלה שם, טומנת בחובה תוצאה של אמת, המחייבת את הצדדים באשר לנשוא המשפט השני; כאשר צויין במשפט, [ORD ,]28 )שם, ב-ע' 444):
'Nemo debet bis vexari cannot apply where in the first action
The plaintiff had no such opportunity of satisfying his claim'
וכן דברי לורד UPJOHN בענין CARL ZEISS STIFTUNG הנ"ל (שם, [27], ב-ע' 97):
'All estoppels are not odious but must be applied so as to work