1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב מיום 11/5/11 (כב' השופטת הבכירה ח' ינון) בת"א 38224/06, לפיו דחה את תביעת המערערת תוך חיובה בהוצאות בסך של 20,000 ש"ח.
2. עניינה של התביעה שהגישה המערערת לבית-משפט קמא היה חיובה של המשיבה בתשלומים שלטענת המערערת הגיעו לה עבור שירותי אספקת כוח אדם למשיבה, על-פי הסכמים מתאריכים 1/8/02 ו-6/9/04 (להלן: "
ההסכם הראשון" ו"
ההסכם השני", בהתאמה). טענתה המרכזית של המערערת היא, כי במהלך תקופות ההתקשרות שבין הצדדים לא העבירה לה המשיבה את מלוא הסכומים שהגיעו לעובדים בגין תקופת עבודתם וסיומה, לרבות סכומים מכוחו של סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם התשנ"ו-1996. המדובר בסכומים משני סוגים: האחד, מרכיבים שונים של תנאים סוציאליים שהגיעו לעובדים; השני, עמלה בשיעור 22%, אשר לטענת המערערת הגיעה לה על-פי ההסכם השני.
בית-משפט קמא דחה את תביעתה של המערערת, על שני ראשיה. המערערת משיגה על דחיית התביעה. הערעור שכנגד נסב על מיעוט ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבה.
3. לאחר ששקלנו את טענותיהם של באי-כוח הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי דין הערעור שכנגד להתקבל. להלן יובאו הנימוקים למסקנתנו.
4. אשר למרכיב התביעה שעניינו התנאים הסוציאליים: אין מחלוקת, כי הן על-פי ההסכם הראשון, הן על-פי ההסכם השני, חובתה של המשיבה לשלם למערערת תשלומים בגין תנאים סוציאליים של העובדים מותנית בכך שהמערערת תקדים ותשלמם בפועל לעובדים. כך לדוגמה קובע סעיף 8 להסכם השני כי "
מוסכם ומובהר כי המועצה תשלם לקבלן רק בגין התשלומים אשר הקבלן שילם לעובדיו בפועל באותו חודש. הקבלן ימציא למועצה אישורים ואסמכתאות, ככל שיידרשו, ע"י המועצה, להוכחת התשלומים ששילם לעובדיו בפועל" (ראו לעניין זה גם את סעיפים 9-11 להסכם השני, וכן את סעיף ב' לנספח א' להסכם הראשון; כן ראו את הצהרתו של בא-כוח המערערת במהלך הדיון בפנינו, בעמ' 2, שורה 30 עד עמ' 3, שורה 1 לפרוטוקול). בשלב זה של הדיון אף אין מחלוקת, כי המערערת למעשה לא שילמה לעובדיה את מרכיבי התנאים הסוציאליים (הצהרת בא-כוח המערערת בעמ' 3, שורה 5: "
הם לא שולמו"). בכך בלבד די כדי להשמיט את הבסיס לעילת תביעתה של המערערת בנושא זה, שהרי כפי שפורט לעיל, כל עוד לא שילמה המערערת לעובדיה בפועל תשלומים אלו, אין היא זכאית לתבוע החזר שלהם מהמשיבה.
בא-כוח המערערת טען כי תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 5561/11
קפלן את לוי בע"מ נ' עיריית רמלה (ניתן ביום 8/9/11). לא מצאנו ממש בטענה זו. פסק-דינו של בית-המשפט העליון לא עסק אלא בבחינת החלטתה של הערכאה המבררת דשם למנות מומחה לבדיקת ההתחשבנות בין הצדדים, תוך שהודגש כי אין בו כדי להביע עמדה כלשהי לגופן של הטענות (שם, בפסקה 16).
5. אשר לגובה העמלה: תביעתה של המערערת בעניין זה נסמכת על סעיף 8 להסכם השני, שזו לשונו:
מובהר כי שיטת ההתחשבנות בין הצדדים מבוסס על הוראת החוק לפיה על הקבלן לשלם לעובדיו את אותם התנאים שזכאים להם עובדי המועצה באותם התפקידים בהם הם מועסקים, בתוספת עמלת ניהול המשולמת לקבלן, סה"כ
____
22% מעבר לסכומים המשולמים על ידו לעובדים בפועל.
המערערת טוענת, כי לשונו של הכתוב ברורה וחד-משמעית, ומשמעה אינה אלא שעל המשיבה לשלם לה עמלה בשיעור 22%, וזאת מעבר לסכומים המשולמים לעובדים ומעבר למרכיבי התנאים הסוציאליים.
כמו בית-משפט קמא, אף אנו לא מצאנו ממש בטענה זו: לשונו של הכתוב מתיישבת יפה עם האפשרות שלפיה ה-"
22% מעבר לסכומים המשולמים על ידו לעובדים בפועל" מגלמים בחובם הן את הוראות סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם, והן את העמלה המגיעה למשיבה. לו ביקש הנסח לייחד את 22 האחוזים הנ"ל לעמלה בלבד, היה מנסח את סעיף 8 בצורה שונה. כך לדוגמה ניתן היה לכתוב: "... בתוספת עמלת ניהול המשולמת לקבלן בסך 22%...".
מכל מקום, ברור שאין מדובר בהוראה שממנה משתמע באופן מפורש כי אומד דעתם של הצדדים לחוזה היה כי למערערת תשולם עמלה בשיעור של 22%. בנסיבות אלו, מן הדין לפנות גם לנסיבות העניין, וזאת כמתחייב מסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.
בחינת נסיבות העניין בענייננו מלמדת, כי אחת מתכליותיה של ההתקשרות נשוא ההסכם השני הייתה להקטין את עלות העמלה ששילמה המשיבה על-פי ההסכם הראשון. תכלית זו זכתה לביטוי מפורש במבוא להסכם השני, שבו הוצהר כי "
במסגרת התשלומים שהמועצה אמורה לשלם עבור השירותים נכללת עמלת ניהול למשכ"ל ומאחר והמועצה מבקשת להקטין עלויות, היא פנתה למשכ"ל וביקשה שמשכ"ל תוותר על עמלת הניהול, ובקשתה של המועצה נענתה". על תכלית זו של ההתקשרות עמדה בהרחבה בתצהירה גם מזכירת המשיבה דאז, עו"ד לפידות, אשר עדותה נמצאה אמינה בעיני בית-משפט קמא.
אין מחלוקת כי העמלה הכוללת ששילמה המשיבה על-פי ההסכם הראשון הייתה בגובה של 5.95%. משמעות טענתה של המערערת היא, אפוא, כי על אף שביסוד ההתקשרות עמדה כוונה להקטין את העלות הנ"ל, מצאה עצמה המשיבה משלמת עמלה של 22%, היינו, עמלה הגבוהה פי ארבעה בקירוב מהעמלה ששילמה קודם לכן. מיותר להכביר מילים על כך, כי תוצאה זו הנה בלתי-הגיונית בעליל וחותרת תחת אחת מתכליותיה העיקריות של ההתקשרות.
6. לא נעלם מעינינו, כי במהלך תקופה מסוימת אישרה המשיבה את חשבונותיה של המערערת על אף שאלו כללו סכומים שלא הגיעו לה, אם בגין מרכיבי תנאים סוציאליים, אם בגין עמלה שחושבה לפי 22%. נוכח מכלול הנתונים, אין סיבה לפקפק בהסברה של המשיבה לפיו מדובר בטעות, ולא ראינו עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא לאמץ הסבר זה. נוכח האמור אף לא ראינו מקום להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה קיזוז סך של 150,000 ש"ח מחשבונותיה של המערערת נעשה על-ידי המשיבה כדין.
נוכח האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
7. ומכאן לערעור שכנגד:
בית-משפט קמא קבע בפסק-דינו כי המערערת תישא "
בהוצאות הנתבעת (המשיבה)
בסך של 20,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל". רואים אנו, כי בית-משפט קמא נמנע מלחייב את המערערת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד מובחנים זה מזה, אלא הסתפק בקביעת סכום כולל של 20,000 ש"ח האמור לכסות את הוצאות המשפט ואת שכ"ט עו"ד כאחד. בית-משפט קמא לא נימק את החלטתו זו, ואנו סבורים כי יש בה כדי לקפח את המשיבה. לא נעלם מעינינו כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות לא תיעשה אלא במקרים חריגים, אלא שלטעמנו המקרה שלפנינו, שבו נפסק סך 20,000 ש"ח בלבד, שאינו מכסה ולו את עלות חוות-הדעת שהוגשו על-ידי המשיבה, נמנה על מקרים חריגים אלו. נוכח האמור, אנו מקבלים את הערעור שכנגד ומוסיפים לסכום ההוצאות הכולל שנפסק בבית-משפט קמא סך נוסף של 20,000 ש"ח, נכון להיום.
8.
סופו של דבר
:
הערעור נדחה.