1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר. וינוגרד), בת.א. 14353/06, שניתן ביום 28.1.10. בפסק דין זה, מחק בית משפט קמא את התביעה שהגישו המערערים, וזאת לנוכח קביעתו של בית המשפט, כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית המשפט המוסמך בתחומי הרשות הפלסטינית, ולא בית משפט בישראל.
רקע
2. המערערים - קטינה ושני הוריה - הינם תושבי הכפר חיזמא שבתחומי הרשות הפלסטינית. ביום 18.2.05 נפגעה הקטינה, בהיותה הולכת רגל, בתאונת דרכים שארעה בסמוך לביתה שבכפר חיזמא. נהג המכונית הפוגעת, משיב מס' 1, הינו תושב ישראל. המכונית הפוגעת רשומה בישראל, ובמועד אירוע התאונה היא הייתה מבוטחת על ידי חברת ביטוח ישראלית. ביום 19.11.06 הגישו המערערים לבית משפט קמא תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו למערערת בשל אירוע התאונה. התביעה הוגשה הן נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח הישראלית, והן נגד משיבה מס' 2, שהינה "קרנית הפלסטינית".
3. במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט קמא הועלתה על ידי חברת הביטוח טענה, שפוליסת הביטוח אותה הוציאה למכונית הפוגעת, אינה מכסה את התאונה מושא התביעה. זאת לנוכח הטענה, שהתאונה ארעה בעת שהנהג הפוגע הסיע נוסעת בשכר. בבית משפט קמא לא הייתה מחלוקת על כך, שפוליסת הביטוח שהוצאה אינה מכסה תאונות שארעו במהלך הסעה בשכר. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה, האם התאונה במהלכה נפגעה הקטינה, אכן התרחשה בעת שמשיב 1 הסיע נוסעת בשכר.
4. לצורך הכרעה במחלוקת זו, הביאו הצדדים ראיותיהם. ביום 7.7.08, לאחר שמיעת ראיות הצדדים וטענותיהם, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא ביחס למחלוקת זו. בית משפט קמא קבע, כי התאונה אכן ארעה במהלך הסעה בשכר, ולכן פוליסת הביטוח שהוצאה אינה מכסה את התאונה מושא התביעה. בנסיבות אלה קבע בית משפט קמא, כי החובה לשאת בפיצוי המערערת על נזקיה מוטלת על משיבה 2 - "קרנית הפלסטינית" - ולא על חברת הביטוח הישראלית.
5. בעקבות קביעה זו הגישה משיבה 2 בקשה למחיקת התביעה על הסף. זאת הואיל ולטענת משיבה 2, בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. יש לציין, כי טענה זו הועלתה על ידי משיבה 2 עוד במסגרת כתב ההגנה שהגישה ביום 6.6.07. בהחלטתו מיום 12.6.07 קבע בית משפט קמא, כי "בשלב זה של הדיון, ולנוכח זהות הנתבעים 1 ו-2, טענת הפורום הלא נאות - נדחית".
6. במסגרת הבקשה למחיקת התובענה בשל טענת "פורום לא נאות" טענה משיבה 2, בין היתר, שהמערערים הם תושבי הרשות הפלסטינית; שהתאונה ארעה בתחומי הרשות הפלסטינית; שמקום עסקה של המשיבה הוא בעזה; שהעדים הנחוצים לבירור התביעה הם תושבי הרשות; ושהדין החל על התביעה הוא הדין החל ברשות.
7. בהחלטה מיום 28.1.10 קיבל בית משפט קמא את בקשת משיבה 2, והורה על מחיקת התביעה. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי המערערים "לא טענו שניהול התובענה בשטחי הרשות יפגע בזכויותיהם, הדיוניות או האחרות, וממילא לא הצביעו על כל טעם של ממש מדוע יועדף בית משפט זה על הפורום הטבעי לניהול התובענה." לדברי בית משפט קמא, שני עניינים בלבד יוצרים זיקה בין תביעתם של המערערים לבין מדינת ישראל. העניין האחד הוא, היותו של נהג המכונית הפוגעת תושב מדינת ישראל. העניין השני הוא, שבמסגרת ההליכים שהתקיימו בבית משפט קמא, מונה מומחה רפואי אשר נתן חוות דעת ביחס לקטינה התובעת.
8. אלא שבית משפט קמא לא סבר כי יש בשני עניינים אלה כדי להצדיק את בירור התביעה בישראל. באשר לעובדת היותו של הנהג תושב ישראל קבע בית משפט קמא, כי לעובדה זו נודעת משמעות שולית ביותר, וכי לכל היותר, אם יתעורר צורך כלשהו לכך, יוכל הנהג להיכנס לתחומי הרשות הפלסטינית לצורך ניהול התובענה. ובאשר למומחה הרפואי קבע בית משפט קמא, כי לבד מהעובדה שעצם מתן חוות דעת על ידי מומחה ישראלי אינה מהווה זיקה מספקת הקושרת את התובענה לישראל, הרי שבמקרה הנדון קבע המומחה נכות זמנית בלבד, וממילא יהיה צורך בבדיקה חוזרת בבוא העת ובקביעת נכות סופית. זאת ניתן לעשות, כך קבע בית המשפט, על ידי מינוי מומחה אחר שמקום מושבו בשטחי הרשות הפלסטינית.
9. סוף דבר, כך קבע בית משפט קמא: "מאחר ומקום מושבם של המבקשת והמשיבים בשטחי הרשות, והתאונה התרחשה בשטחי הרשות, ומאחר ולא הוצגה כל עילה של ממש שיש בה כדי להביא למסקנה לפיה על התובענה להתקיים בפני בית משפט זה חלף קיומה בפורום הטבעי, אני נעתר לבקשה ומורה על מחיקת התובענה".
טענות הצדדים
10. כנגד קביעה זו מופנה הערעור המונח לפנינו. בהודעת הערעור שהגישו טוענים המערערים, כי "מאזן הנוחות, בנסיבות המקרה, נוטה בבירור לטובת המשך הדיון בתביעה בבית המשפט הישראלי". זאת בשל המשקל המצטבר של הטעמים הבאים: הרכב הפוגע ונהגו הינם ישראלים; כל הראיות לעניין החבות כבר נשמעו בתיק, ולא נותר אלא לקבוע את גובה הנזק; כבר מונו מומחים לבדיקת המערערת, והוגשו בעניינה שתי חוות דעת רפואיות; כל הטיפולים הרפואיים העיקריים ניתנו למערערת בבתי חולים בישראל; קיים קושי לאשר את כניסתם של המערערים ושל משיב 1 לרצועת עזה, מקום מושבה של משיבה 2; משיב 1 אף מנוע על פי החוק הישראלי מלהיכנס לתחומי הרשות הפלסטינית; משיבה 2 מיוצגת על ידי עורך דין ישראלי שמקום מושבו בירושלים. בנוסף נטען על ידי המערערים, כי סעיף 8 לחוק יישום ההסכם בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט הוראות אחרות)(תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 קובע, כי מקום שהוחל בשמיעת ראיות על ידי בית משפט בישראל, ימשיך הוא לדון בתביעה.
11. בעיקרי הטיעון שהגישו הרחיבו המערערים את מעגל טיעוניהם. לטענתם, החלטתו של בית משפט קמא עלולה לקפח את זכותם של המערערים ולפגוע בהם, הואיל וקיימת אפשרות של "הוקעת ודחיית כל תובענה עתידית שתוגש ע"י המערערת בפני הפורום הפלסטיני מנסיבות שמקורן בחלוף זמן רב ויצירת קושי אובייקטיבי לדון בתובענה ולהידרש לראיות ולעובדות שמקורן כאמור במאורע שהתרחש לפני למעלה משש שנים!!!" (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). המערערים מוסיפים וטוענים בעיקרי הטיעון שהגישו, כי "המדובר בתביעתה של קטינה אשר נפגעה באורח קשה בעקבות תאונת הדרכים נשוא התביעה, נזקקה ועודה נזקקת לטיפולים רפואיים אשר ידם של הוריה המערערים 2 ו-3 אינה משגת. העברת הדיון כיום לפורום אחר, לאחר כחמש שנים מהגשת התביעה, יצריך הגשת תביעה חדשה, ותחילת ההתדיינות המשפטית מחדש אשר כרוכה בדיון מחודש בשאלת החבות ובמינוי מומחים רפואיים חדשים, דבר אשר יגרור התדיינות ממושכת אשר עלולה להסב נזק בלתי הפיך למערערת 1" (סעיף 8(ז) לעקרי הטיעון).
12. מנגד טוענת משיבה 2, כי דין הערעור להידחות. בעיקרי הטיעון שהגישה ציינה המשיבה, כי העלתה את הטענה בדבר היותו של בית המשפט בישראל "פורום לא נאות", כבר בכתב ההגנה שהגישה. לדברי המשיבה, מיד לאחר שבית משפט קמא פסק כי האחריות לפצות את המערערת מוטלת על המשיבה, ולא על חברת הביטוח הישראלית, הגישה המשיבה בקשה למחוק את התביעה בשל טענה זו.
13. משיבה 2 מבקשת כי בית משפט זה ייאמץ את קביעתו של בית משפט קמא ולפיה, בית משפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעתם של המערערים. לטענת משיבה 2, החלטתו של בית משפט נכבד קמא עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת, כפי שמצאה את ביטויה בפסקי דין שניתנו בסוגיה זו.
14. באשר להסתמכות המערערים על סעיף 8 לחוק יישום ההסכם בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט הוראות אחרות)(תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 טוענת משיבה 2, כי "מדובר בטענה מטעה שכן סעיף 8 לחוק יישום הסכם הביניים מדבר על תובענה התלויה ועומדת בפני בית המשפט
ביום כניסתו לתוקף של חוק זה. כאמור, חוק היישום נכנס לתוקף בשנת 1996 ואילו התובענה עוסקת בתאונת דרכים שארעה ביום 18.2.05!! ולכן סעיף 8 לחוק היישום לא חל בענייננו" (סעיף 18 לעיקרי הטיעון).
15. יש לציין, כי במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו התחייב בא כוח המשיבה, כי במידה ובית משפט זה ידחה את הערעור, "ההליכים בבית המשפט ברש"פ יחלו מן השלב שהגיע אליו בית משפט שלום בירושלים, דהיינו - אך ורק בירור שאלת הנזק, תוך קבלת חבות לנזקי המערערת. והשאלה שתתברר שם היא רק עניין גובה הנזק". עוד הודיע ב"כ המשיבה, כי נוכח העובדה שמדובר בתביעה של קטינה "אין מצב של התיישנות". מכל מקום התחייב ב"כ המשיבה, שאם התביעה תתברר בתחומי הרשות הפלסטינית, המשיבה לא תעלה טענת התיישנות (עמ' 4 לפרוטוקול).
16. ועוד יש לציין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הביעו הצדדים נכונות לבוא בדברים במטרה להגיע להסדר מוסכם. לשם כך ניתנה לצדדים שהות, ואולם בסופו של דבר הודיעו הצדדים, כי לא עלה בידם להגיע להסדר. מכאן, שיש צורך להכריע בערעור המונח לפנינו.
דיון והכרעה
: