השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (הרשמת השופטת נחליאלי חיאט) מיום 26.2.12 בת"א 2502-07. ענייננו בבקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לישראל נוכח הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים בפני המוסד לבוררות בדנמרק, אשר בגדרו נדונה גם שאלת סמכותו של המוסד לבוררות להכריע בסכסוך.
רקע
ב. המערערת (להלן אלצר) היא חברה ישראלית וכאן מושבה. המשיבה (להלן לינאק) היא חברה המאוגדת בדנמרק, ומקום מושבה שם. בין הצדדים נחתם ביום 23.9.03 הסכם הפצה, שבו הוסכם כי אלצר תהיה המפיצה והמשווקת הבלעדית בישראל של מוצרי לינאק, שעיסוקה בייצור מערכות בוכנה אלקטרו-מכניות.
ג. לטענת אלצר, לינאק ביטלה את ההסכם באופן חד צדדי, עקפה את היתר הבלעדיות שניתן לה ללא הסכמת אלצר וכן שיכנעה עובדים של אלצר לעבוד בעבורה. כנטען, נקבע תחילה בהסכם כי הדין החל עליו הוא הדין הדני ונכללה תנית בוררות (סעיפים 22-21), שלפיה ככל שיתגלעו מחלוקות בין הצדדים, אלה יובאו לבירור במוסד לבוררות בדנמרק. סעיפים אלה הוחלפו כנטען בתניה שלפיה במקרה של סכסוך בין הצדדים ימונה בורר מטעם לשכת המסחר ישראל-דנמרק בישראל (להלן התיקון להסכם). התיקון להסכם נחתם כנטען ביום 30.9.03. לטענת אלצר, משהתגלעה מחלוקת בין הצדדים, פנתה לינאק ביום 11.10.07 למוסד לבוררות בדנמרק (להלן המוסד לבוררות) תחת פניה ללשכת המסחר של ישראל-דנמרק, זאת בניגוד לתיקון להסכם.
ד. ביום 14.10.07 הגישה אלצר תובענה לבית המשפט קמא; כן הגישה בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום שבגדרו טענה כי נוכח התיקון להסכם לא היה מקום לפנות למוסד לבוררות בדנמרק. ביום 21.11.07 ניתן היתר המצאה על ידי הרשם השופט זמיר.
ה. לינאק הגישה בקשה לביטול ההיתר בטענה כי לא היא, ואף לא אחר מטעמה, חתמו על התיקון להסכם, וכי המסמכים זויפו. לטענת לינאק, במהלך המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם, ביקשה אלצר לשנות את הסעיפים שהתייחסו לתנית הבוררות (סעיפים 22-21), אך לינאק הבהירה כי תנאי להתקשרות בהסכם הוא כי סמכות השיפוט תהיה בדנמרק. כן נטען, שלא התקיימו תנאי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין המצאה מחוץ לתחום. התבקש גם עיכוב הליכים, בנימוק שבין הצדדים נחתם הסדר שיפוט ייחודי כאמור; בשל קיומו של הליך תלוי ועומד בדנמרק; ובנימוק שהפורום הישראלי אינו נאות. במסגרת תגובתה מיום 9.3.08 לתגובת אלצר הודיעה לינאק, כי היא חוזרת בה מן הטענה לעניין ביטול ההמצאה מחוץ לתחום ככל שזו מתיחסת לתקנה 500, שכן ביום 7.1.08 הומצאה התובענה לעובד שלה שעה שביקר בארץ; אך עומדת היא על טענותיה לעניין עיכוב ההליכים בשל תניית שיפוט ייחודית וזרה, או בשל פורום לא נאות או הליך תלוי ועומד.
ו. רשם בית המשפט המחוזי (כתארו אז) השופט זמיר, קבע בהחלטתו מיום 18.3.08 כי יש להשהות את הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה נוכח ההליך התלוי ועומד בדנמרק, שבגדרו תידון באופן מקדמי שאלת תחולתם של סעיפים 21 ו-22 להסכם ההפצה ותוקפו של התיקון הנטען; בהתאם להכרעה בהליך הבוררות שבדנמרק, ניתן יהיה להכריע בשאלה האם קיימת תנית שיפוט ייחודית המקנה סמכות למוסד לבוררות בדנמרק. ככל שהתשובה לכך תהא חיובית, ידון המוסד לבוררות בתביעה לגופו של עניין, וככל שהתשובה לא תהא חיובית, יהא מקום לדון בשאלת היתר ההמצאה. בהחלטה מיום 9.5.08 הורה הרשם השופט זמיר כי הליך התביעה שנפתח בארץ יעוכב עד להכרעת המוסד לבוררות הדני בשאלת הסמכות. ערעור על החלטה זו נדחה ביום 28.6.09 (מפי השופטת ברוש), שכן בינתיים ניתנה החלטת המוסד לבוררות בדנמרק, והשופטת ברוש סברה כי בידי בעלי הדין לשוב ולהתדיין בבקשות שהוגשו.
ז. במסגרת הליכי הבוררות שהתנהלו בדנמרק נקבע ביום 2.2.09, כי תנית הבוררות תקפה, וכי המוסד לבוררות בדנמרק מוסמך לדון בתביעה שהגישה לינאק נגד אלצר. נאמר, כי סעיפים 22-21 להסכם הם חלק הימנו, וכי אלצר לא המציאה למוסד לבוררות בדנמרק את התיקון המקורי של ההסכם. סוף דבר, ביום 22.9.09 ניתן פסק בוררות שחייב את אלצר לשלם ללינאק 59,402 אירו בצירוף הוצאות משפט (להלן פסק הבוררות). פסק הבוררות אימץ את ההחלטה מיום 2.2.09.
ח. בעקבות פסק הבוררות חודש הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה שבמוקד הערעור שלפנינו.
החלטתו של בית המשפט המחוזי
ט. בית המשפט המחוזי קבע, כי התנהלותה של אלצר "אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה, עם ההגיון ועם כללי הנימוס הבינלאומי" (עמ' 12); משהתקיים דיון בדנמרק בשאלת סמכות המוסד לבוררות לנהל את הליך הבוררות, היה על אלצר לפנות לבית המשפט במקום שבו נטענה טענת חוסר הסמכות, בפרט משהתנהל שם הליך, שבו ניתן לצדדים יומם. נאמר, כי לאחר מתן ההחלטה מיום 2.2.09 היתה לאלצר אפשרות לפנות לבית המשפט בדנמרק תוך 30 יום מעת המצאת ההחלטה, וזאת לא עשתה.
י. משלא הוצגה קביעה כי ההחלטה מיום 2.2.09 אינה תקפה, ולא הוצגה כל החלטה המבטלת את החלטת המוסד לבוררות, נפסק כי סעיפים 22-21 להסכם הם הרלבנטיים והמחייבים את הצדדים להסכם; כל עוד לא בוטל פסק הבוררות שאימץ את ההחלטה מיום 2.2.09 על ידי ערכאה שיפוטית רלבנטית בהליך מתאים, הריהו תקף, ומחלוקות הצדדים יידונו לפני הדין הדני במוסד לבוררות בדנמרק. צוין, כי "תחת מיצוי זכויותיה כמתחייב... ולאור העובדה כי בהחלטתו מיום 2.2.09 לא קיבל המוסד לבוררות את עמדתה, החליטה אלצר, לדעתי כהחלטה אסטרטגית, פשוט להתעלם מההחלטה! ותחת זאת לנסות את מזלה בבית המשפט בישראל והכל תוך יצירת קונסטרוקציה, נטולת כל בסיס לטעמי לפיה
דווקא בית המשפט בישראל , הוא המוסמך לדון בשאלה האם
המוסד לבוררות בדנמרק מוסמך להכריע בעניין סמכותו שלו... מדברים אלה עולה תחושה כי התנהלות אלצר משקפת למעשה פעולות של Forum' Shopping'- שיכול לתת מענה נוח לטענות אלצר אף אם הדבר כרוך בהעלאת טענות שונות ונטולות בסיס משפטי" (עמ' 14, הדגשות במקור - א"ר). ועוד נקבע (עמ' 20) כי "משלא עמדה אלצר בנטל ההוכחה (באשר לטענתה כי ראוי לקיים את ההליך בישראל - א"ר)... ומשלא שוכנעתי שעומדת לאלצר עילת תביעה לגופו של עניין... הרי אני קובעת שיש לבטל את היתר ההמצאה...".
י"א. נקבע איפוא, כי אין לאלצר תביעה הראויה לבירור בישראל, וכי יש לבטל את היתר ההמצאה.
טענות המערערת
י"ב. לטענת אלצר בערעורה, שגה בית המשפט שעה שהכריע בשאלת ביטול היתר ההמצאה, שכן לינאק חזרה מבקשתה לביטול ההיתר לאחר שכתב התביעה הומצא לה כדין בישראל. עוד נטען, כי ככל שהחלטתו של בית המשפט קמא מהוה למעשה החלטה בבקשה לעיכוב הליכים, בקשה כגון דא כלל לא הוגשה על ידי לינאק, ומכל מקום רשם אינו מוסמך להורות על עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. הוסף, כי שגה בית המשפט משבחר ליתן תוקף להחלטת המוסד לבוררות בדנמרק בשאלת סמכותו מבלי שהוגשה בישראל בקשה לאכיפה של אותה החלטה, ומבלי שנבחנו התנאים שנקבעו לכך. נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קבע שעל אלצר היה לפנות לבית המשפט בדנמרק לשם ביטול החלטת המוסד לבוררות, שכן כל עוד אין צד לבוררות זרה מבקש להסתמך על פסק הבוררות הזר בישראל, אין כל הכרח להגיש בקשה לביטולו במדינה שבה ניתן; יוצא, שהחלטת בית המשפט קמא מחייבת את הצד המבקש לתקוף את החלטת הבוררות לפנות לבית המשפט הזר בבקשה לביטולו עוד בטרם הוגשה בקשה מתאימה לאישור ולאכיפה. אילו הגישה לינאק בקשה לאישור החלטת המוסד לבוררות או פסק הבוררות, ממילא רשאית היתה אלצר להתנגד לאישור, ובית המשפט היה עורך דיון מחדש (De-Novo) בשאלת נפקותו של ההסכם. הוסף, כי משעה שכפרה אלצר בסמכות המוסד לבוררות לדון בסכסוך, אין היא מחויבת לפנות לבית המשפט כדי לתקוף את החלטת הבוררות, ולא ניתן לראותה כמי שמסכימה לה; והחלטת בית המשפט המחוזי שוללת ממנה את זכות הגישה לערכאות. לבסוף נטען, כי סוגיית הזיוף הנטען כלל לא נדונה.
טענות המשיבה
י"ג. לטענת לינאק עושה אלצר שימוש לרעה בהליכי משפט, והיא חסרת תום לב. נטען, כי היעתרות לבקשת אלצר לדון פעם נוספת בכל הטענות אשר הועלו על ידיה בעבר בפני המוסד לבוררות, ואשר נדונו לגופן והוכרעו, על בסיס אותן ראיות והעדת אותם עדים, אינה מתיישבת עם עקרונות היושר, הצדק, היעילות ותום הלב. עוד נאמר, כי הימנעותה של אלצר מפעולה כנגד החלטת הבוררות מיום 2.2.09 יוצרת מניעות והשתק כלפי אלצר; משבחרה אלצר שלא לנצל את הכלים המשפטיים שעמדו לרשותה להשיג על החלטת המוסד לבוררות, אין לה להלין אלא על עצמה. נטען, כי פסק הבוררות שניתן בדנמרק תקף בהעדר בקשה לאישורו בישראל, וכי לאלצר אין תביעה שראוי שתתברר בישראל. לבסוף הוסבר, כי לינאק אכן חזרה בה מהבקשה לביטול היתר ההמצאה, אך זאת ככל שהבקשה התייחסה לתקנה 500, וכי היא עומדת על טענותיה לעיכוב הליכים מחמת תנית שיפוט ייחודית זרה; לחלופין מחמת הליך תלוי ועומד; ולחלופי חלופין מחמת פורום לא נאות.
הדיון בפנינו ובעקבותיו