1. לפנינו ערעור על פסקדינו של בית משפט השלום בתלאביב-יפו (כבוד השופטת א' פרוסט-פרנקל) אשר ניתן ביום 18.08.11 בת"א 39859/08, שלפיו התקבלה תביעת הפיצויים של משיבים 1-2 (להלן: המשיבים) נגד המערערת בגין אחריותה השילוחית ל
"רשלנות רבתי" של רשמי ההוצאה לפועל, אשר הובילה למינוי כונס נכסים ולאישור מכירתו של נכס מקרקעין, וזאת מבלי שנערכו הבדיקות שהיה צריך לערכן, באופן שהסב למשיבים נזקים וחסרון כיס.
2. במוקדו של הערעור סוגיית גדריה של החסינות השיפוטית והיקפה, והשאלה האם ניתן לתבוע את המדינה בגין אחריותה השילוחית לפעולותיהם של נושאי משרה שיפוטית (במקרה דנא, רשמים ראשי הוצאה לפועל), אשר נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השיפוטי.
כפי שמסרו לנו באי-כוח בעלי-הדין, סוגיה זו, אשר טרם נדונה בבית המשפט העליון, עומדת עתה לדיון לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים, במסגרת רע"א 4126/11
שטוב נ' בן
-
דהן (להלן - רע"א שטוב).
בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, וכן בספרות המשפטית, הובעו שתי עמדות עיקריות:
האחת, כי החסינות של נושא המשרה השיפוטית היא דיוניתאישית, ואינה מונעת את הגשתה של תביעה המבוססת על אחריותה השילוחית של המדינה ובלבד שמדובר ב
"רשלנות רבתי";
השנייה, כי החסינות מהותית, או כי השופטים אינם "עובדים" של המדינה לעניין סעיף 13 לפקודת הנזיקין, ולפיכך לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה המבוססת על אחריותה השילוחית, תהא דרגת רשלנותו של נושא המשרה השיפוטית אשר תהא. יצויין כי בתווך קיימת פסיקה שקבעה כי החסינות היא אמנם מהותית וגורפת, אך ניתן לתבוע את המדינה במקרים של פעולה בזדון או בחריגה מודעת מסמכות (לריכוז העמדות הנוגדות, ראו: פסקאות 64-71 לתגובת המערערת ברע"א
שטוב, אשר צורפה למוצגיה).
3. להשקפתנו, בחינת מכלול השיקולים בעד ונגד החסינות השיפוטית מחייבת את המסקנה, כי ההסדר הראוי הוא של חסינות רחבה.
ביסוד החסינות האינטרס החברתי בהבטחת תפקוד תקין וראוי של מערכת השפיטה, תוך שמירת עקרון אי-התלות השיפוטית. הקניית חסינות אישית לשופטים, שאין עמה חסינות למדינה מפני אחריות שילוחית, לא תשיג את תכליות החסינות, וטעמו של דבר הוא שגם כאשר המדינה תייצג את השופטים ותישא בעצמה בעלות פסקי-דין שיינתנו נגדם, עדיין יחששו השופטים מעצם חשיפתם לטענה כי עוולו בנזיקין ומהסטיגמה שתוצמד להם עקב כך, וחשש זה עלול להשפיע על פסיקתם ועל אופן התנהלותם עד כדי פגיעה בעצמאותם השיפוטית ובאי תלותם.
זאת ועוד: הכרה באחריות שילוחית של המדינה, אף אם תצומצם למקרים של "רשלנות רבתי", עלולה לערער מן היסוד את המבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, כגון: במקרה שבו תופקד בידיו של שופט ערכאה מבררת ההחלטה אם שופט עליון טעה או לא טעה בהחלטה שיצאה מלפניו ומה הייתה דרגת רשלנותו.
שיקול נוסף הצריך לעניין הוא סופיות הדיון, שהרי מתן אפשרות להגיש תביעת נזיקין בגין מעשהו או מחדלו של נושא משרה שיפוטי בהליך שהסתיים, כרוכה מניה וביה בפתיחתו מחדש של הדיון באותו עניין, בהליך מאוחר, ואפשר שהעניין ישוב ויידון גם בשלישית וברביעית וכך הלאה עד אין סוף.