השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל- סג"נ), מיום 28.3.2011, בת"א 2486-06, בגדרו נתקבלה תביעתה הכספית של המשיבה, בגין נזק שנגרם לה בעקבות אי קבלת 5,800 טון חיטה, שאוחסנו עבורה במחסן שבבעלות המערער.
רקע כללי
2. המערער הינו בעליו של עסק לאחסון תבואה, במחסנים הצמודים לביתו. המשיבה הינה חברה העוסקת ביבוא וסחר בתבואות ומספוא.
בכתב תביעה שהגישה המשיבה, ביום 14.5.2006, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר הועבר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, טענה המשיבה כי היא התקשרה, סמוך ליום 11.4.2006, עם חברה בשם "אגרומציה שיווק (2000) בע"מ" (להלן: אגרומציה או החברה הספקית) לשם רכישת 6,000 טון חיטה תמורת סכום של 1,000,000 $. עוד נטען, כי בהתאם להסכמה שהתגבשה בין הצדדים, מטען חיטה בכמות של 5,800 טון (להלן: מטען החיטה או הסחורה), יאוחסן עבור המשיבה במחסניו של המערער, והיא תהיה רשאית למשוך את הסחורה מהמחסנים, בהתאם לצורך. כן הוסכם, כי הכמות הנוספת של 200 טון חיטה, תימסר למשיבה במועד מאוחר יותר.
3. ביום 11.4.2006, התקבל אצל המשיבה מכתב המאשר כי המערער מאחסן עבור חברת אגרומציה את מטען החיטה, מושא ערעור זה. ובלשון המכתב: "הרינו לאשר כי אנו מאחסנים עבור חברת אגרומציה 5,800 טון חיטה מספוא. קיבלנו מחברת אגרומציה הוראה בלתי חוזרת, להעמיד את הכמות הנ"ל לרשותכם. אנו נפעל למסירת הסחורה על פי הוראות שנקבל מכם." בסיומו של המכתב מופיע שם השולח "כראדי אברהם ובניו מרכז מזון למספוא גבעתי", והוא נחתם בחתימה, הנחזית להיות חתימתו של המערער (מוצג 1 למוצגי המשיבה) (להלן: המכתב או האישור או כתב ההתחייבות).
4. על פי כתב התביעה, במועד קבלת המכתב, ווידא מנהל המשיבה, מר איתי רון, בשיחה טלפונית, את דבר המצאו של המטען במחסני המערער, וזאת עם הגב' סמדר אמסלם (להלן: גב' אמסלם), מזכירתו של המערער, אשר אישרה באוזניו, כי מטען החיטה המדובר עומד לרשותה של המשיבה. לטענת המשיבה, על יסוד האמור, היא העבירה לאגרומציה, עוד באותו היום (11.4.2006), את התמורה שסוכמה בעבור העסקה, בסך מיליון דולר, והציגה בפני בית המשפט אסמכתא בדבר העברה בנקאית שבוצעה על-ידה (מוצג 3 למוצגי המשיבה).
5. ביום 30.4.2006, דרשה המשיבה למשוך את הסחורה ממחסני המערער, אשר טען בפניה כי הוא אינו מחזיק במחסניו מטען חיטה עבורה, והוסיף, כי בוצעה בעסקו מעילה וכי האישורים שנשלחו ממשרדו אל המשיבה, זוייפו בידי העובדת, הגב' אמסלם. לטענת המשיבה, ביום 2.5.2006, פנה בא-כוחה במכתב לבא-כוחו של המערער, ובו דרש כי המערער ישלם בעבור הנזקים שנגרמו למשיבה כתוצאה מאי קבלת הסחורה, ואולם, לא התקבל כל מענה למכתב זה.
6. בכתב התביעה, נטען עוד כי המערער הפר את התחייבותו כלפי המשיבה, להעמיד לרשותה כמות של 5,800 טון חיטה, כאשר, בהסתמך על התחייבות זו, העבירה המשיבה לאגרומציה סכום של מיליון דולר. לפיכך, טענה המשיבה, כי יש לחייב את המערער לשלם לה את נזקה בסכום של 1,000,000 $, או לחלופין, לחייב את המערער בסכום של כ-824,000 $, כשווי מטען החיטה שאוחסן במחסניו, בכמות של 5,800 טון חיטה. סכום התביעה בשקלים עמד על 4,433,000 ש"ח.
כמו כן, טענה המשיבה בתביעתה, כי המערער התרשל כלפיה, בהוצאת כתב ההתחייבות, או בכך שאיפשר לנציגה מטעמו לעשות כן. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המערער הציג בפניה מצג עובדתי כוזב, ביודעין, ובכוונה שהמשיבה תפעל על-פי אותו מצג. המשיבה הוטעתה, כך נטען, על-ידי אותו מצג, ונגרמו לה נזקים ממוניים כתוצאה מכך. לפיכך, תבעה המשיבה פיצוי כספי כמפורט לעיל.
כאן המקום לציין, כי לא היה באפשרותה של המשיבה לתבוע את הכספים מחברת אגרומציה, שכן זו נקלעה להליכי פירוק, הליכים שהמשיבה עצמה יזמה.
7. המערער כפר בכל טענות המשיבה, ולגרסתו הוא נפל קורבן למעשה "עוקץ" שבוצע, ללא ידיעתו, על-ידי מזכירתו הגב' אמסלם, בצוותא חדא עם מנכ"ל חברת אגרומציה, מר ניר ריינהולד (להלן: מר ריינהולד). לטענתו של המערער, הגב' אמסלם נהגה לזייף אישורים שונים, ובעקבות כך, נמכרה סחורה השייכת לחברת אגרומציה, אשר אוחסנה במחסניו, למספר לקוחות, במקביל. לטענתו, מעשי המרמה גרמו נזקים כבדים ל-5 חברות שונות, אשר הגישו נגדו תביעות בעניין זה. עוד טען המערער, כי המשיבה ידעה כי האישורים שנשלחו אליה הם מזוייפים, וביניהם גם כתב ההתחייבות המדובר, וזאת לאור השוני הבולט בין חתימתו של המערער לבין החתימה המופיעה על האישור שנשלח למשיבה. ואולם, יש לציין, כי המערער חזר בו מטענה זו, במהלך עדותו בבית משפט קמא, והודה כי אין ברשות המשיבה כל מסמך החתום על ידו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
8. ביום 28.3.2011, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבה, לאחר שבחן שתי סוגיות עיקריות, בהתאם לפלוגתאות שהוצגו על-ידי הצדדים. הסוגיה האחת, עניינה בשאלת מחוייבותו החוזית והנזיקית של המערער כלפי המשיבה. הסוגיה השניה, נוגעת להוכחת גובה הנזק הנטען, אשר נגרם למשיבה, והכל כפי שיפורט להלן.
9. בפתח הדברים, בחן בית המשפט המחוזי את השאלה, האם התחייב המערער להעמיד לרשות המשיבה 5,800 טון חיטה, ואם כן - האם יש להטיל עליו את האחריות בגין הפרת התחייבות זו. לאחר שבחן את העדויות ואת מכלול הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית מינימאלית להוכחת אמיתות חתימתו של המערער, על גבי כתב ההתחייבות מיום 11.4.2006, לא באמצעות עדות ישירה ואף לא באמצעות ראיות חיצוניות כלשהן. מנגד, המערער הגיש מצידו חוות-דעת של גרפולוג, ולפיה קיימת סבירות גבוהה שהחתימה שבמחלוקת, לא נחתמה על ידי המערער. ואולם, בית המשפט המחוזי ציין, בהקשר זה, כי יש להתייחס בזהירות לממצאי חוות הדעת, לאור הערתו של המומחה עצמו, כי יש לבדוק את המסמך המקורי, על מנת לאשש את ממצאיו.
על יסוד חומר הראיות שהוצג בפניו, יצא בית המשפט המחוזי מנקודת הנחה, כי כתב ההתחייבות נחתם ונשלח למשיבה על-ידי המזכירה, הגב' אמסלם, ללא ידיעתו וללא רשותו של המערער. על רקע הנחה עובדתית זו, פנה בית משפט קמא לבחינת השאלה, האם, נוכח זאת, המערער נושא באחריות חוזית או נזיקית כלפי המשיבה. לצורך כך, נדרש בית המשפט המחוזי לדיני השליחות, וביתר פירוט, בחן את תחולתו של סעיף 6(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), המבטא, לשיטתו של בית משפט קמא, את עקרון "השליחות הנחזית", בנידון דידן. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי מהחומר הראייתי שנפרש בפניו, לא הוכח שהגב' אמסלם קיבלה מהמערער הרשאה פורמאלית ומפורשת, לחתום בשמו על אישורים ללקוחות, ככל שהדבר נוגע לקיומה של סחורה העומדת לרשותם, ואשר מאוחסנת במחסניו.
אף על פי כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין להתעלם מאישורים קודמים אשר נשלחו למשיבה, בנוסח הדומה לכתב ההתחייבות במקרה דנן, ובנוגע לתבואות מסוגים שונים ובמועדים שונים (להלן: האישורים הקודמים). כך, ביום 2.1.2006, נשלח אל המשיבה אישור, הנחזה להיות אישור מטעם המערער, ביחס לסחורה מסוג "שעורה למספוא", במשקל של 3,000 טון; ביום 30.1.2006, הונפק למשיבה אישור דומה ביחס לסחורה מסוג "חיטה למספוא", במשקל 5,000 טון; וביום 19.2.2006, נשלח אישור לגבי סחורה, אף היא מסוג "חיטה למספוא", במשקל 8,000 טון (מוצג 2 למוצגי המשיבה). לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי בפועל, התקיים נוהל בעסקו של המערער, לפיו אישורים מעין אלה, הודפסו ונחתמו על ידי מזכירתו של המערער, הגב' אמסלם. כתימוכין לכך, הפנה בית המשפט המחוזי לעדותו של המערער, ולפיה, הוא עצמו לא חתם על כל מסמך שיצא ממשרדיו.
בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי, כי גרסתו של המערער, לפיה נעשו הדברים שלא בידיעתו ושלא באישורו, מעוררת תמיהה "שכן אם, כפי שהעיד בתצהירו [המערער], נהגה הגב' אמסלם להנפיק אישורים כוזבים לכל דיכפין [...], ללא ידיעתו וללא רשותו, אזי נשאלת השאלה היכן היה הוא, כבעל העסק, שעל-פי הצהרתו היה היחיד שבסמכותו לאשר שחרור סחורה בעסקאות של מיליוני שקלים, ושפיקח מקרוב על הפעולות המתבצעות במשרדו".
אשר על כן, נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי למרות שלא הוכח כי המערער הסמיך, באופן פורמאלי, את הגב' אמסלם לחתום בשמו על מסמכים, המשיבה רשאית היתה להניח, לאור ניסיונה בהתנהלות העסקית עם המערער בעבר, כי כתב ההתחייבות שקיבלה לידה, מהווה אישור מחייב, כפי שהיה בפעמים הקודמות. בית המשפט המחוזי הדגיש בעניין זה, כי אף אם המשיבה ידעה שהגב' אמסלם היא זו אשר חתמה על כתב ההתחייבות מיום 11.4.2006, "הרי שמבחינתה מדובר בפעולה הנחזית כמורשית על ידי הנתבע [המערער], על סמך ניסיון העבר".