ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ת.א 32819/04, כב' השופטת עינת רביד), אשר דחה את תביעת המערערת כנגד המשיבים.
רקע עובדתי:
1. המערערת היא חברה רשומה באיטליה. המשיבה 1 היא חברה מאוגדת בישראל (להלן: "משה קטן האחים לוי"), שעיסוקה בתחום שיווק קרמיקה וכליים סניטריים, המשיב 2 (להלן: "מוריס") הינו בעל מניות במשיבה 1, והמשיבה 3 (להלן : "סוזט") היא אשתו של מוריס (המשיבים 2 ו-3 יכונו להלן: "המשיבים").
2. בעבר היו יחסים עסקיים בין המערערת לבין חברה בשם "משה קטן בע"מ" (להלן :"משה קטן" או "החברה החייבת"), שהתאגדה בישראל ביום ה-3.8.1971. מוריס וסוזט היו מבעלי המניות במשה קטן, ומוריס שימש גם כמנהלה.
3. בשנות ה-90 עלתה מערכת היחסים העסקית בין המערערת למשה קטן על שרטון, ובעקבות כך נוהלו בין הצדדים מספר הליכים משפטיים באיטליה. במסגרתם, בספטמבר 1996, חויבה המערערת לשלם למשה קטן סך של 300,000 ש"ח בערכים דאז.
4. לאחר שהמערערת שילמה סכום זה, הוגש על ידה ערעור לערכאה המתאימה באיטליה. הערעור התקבל, ומשה קטן צוותה להחזיר למערערת את הסכום הנ"ל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. ביום ה-27.6.1999 פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בבקשה לאכוף את פסק החוץ בישראל, וביום ה-3.6.2001 ניתן פסק דין (כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל) על פיו הוכרז פסק החוץ כאכיף בישראל, וכן נפסקו לטובת המערערת הוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח.
5. ביום ה-23.9.2001 פנתה המערערת להליכי הוצאה לפועל על מנת לגבות את הסכומים שנפסקו לטובתה. החוב מעודכן היה בגובה של 664,989 ש"ח.
6. המערערת לא הצליחה לגבות ממשה קטן את הסכומים המגיעים לה, כיוון שהתברר כי קופת החברה ריקה ואין לה נכסים. מחומר הראיות עלה כי ביום ה-30.8.1999, כשנתיים טרם הוכרז פסק החוץ כאכיף, נתאגדה בישראל חברה בשם "משה קטן יבואנים בע"מ" (להלן : "משה קטן יבואנים"), שבכל מניותיה מחזיקה משה קטן, פרט למניה אחת שהוקצתה למוריס - הווה אומר 99 מניות מוחזקות על ידי משה קטן, ואחת על ידי מוריס. בהמשך, הועברו מניות חברת משה קטן בחברת משה קטן יבואנים באופן הבא: למוריס - 49 מניות; למר עופר לוי - 17 מניות; למר יצחק לוי - 17 מניות; ולמר ישראל לוי - 16 מניות (להלן יכונו עופר לוי, יצחק לוי וישראל לוי - "האחים לוי"). ימים ספורים לאחר מכן שונה שמה של משה קטן יבואנים לשם "משה קטן אחים לוי בע"מ" (להלן בנוסף: "החברה החדשה") - היא המשיבה 1. בהתאם להסכם רכישה מיום ה-17.4.2000 רכשה משה קטן האחים לוי מהחברה החייבת את כל המלאי, הרכוש הקבוע, קשרים וייעוץ בתחום הקרמיקה וכן את השיש והכלים הסניטריים. תמורת זאת שילמו האחים לוי לפי גרסתם כ-2,600,000 ש"ח לחברה החייבת וכ-180,000 ש"ח למוריס, ועל פי גרסתו של מוריס הועבר לחברה החייבת סך כולל של 2,502,565 ש"ח, ו-241,654 ש"ח שולמו לו בגין יעוץ בפועל. התמורה שולמה בחודשים דצמבר 1999-אוגוסט 2000, ועל כך הוצגו בפני בית המשפט קמא קבלות המעידות על תשלומים שבוצעו בסכומים דומים לאלו שנטענו. הסדר הרכישה בוצע על רקע רצונם של האחים לוי להיכנס באופן אינטנסיבי לתחום השיווק והמכירה של קרמיקה, כלים סניטריים, על ידי רכישת נכסיה של משה קטן באמצעות גוף משפטי נפרד, שלא יהיה חשוף לתביעות נושים. מוריס הוגדר אחד ממנהלי החברה החדשה, ואולם מניותיו הוחזקו בנאמנות, עד להעברת המניות כולן לאחים לוי בכפוף למילוי התחייבויות שונות על פי ההסכם, שקבע גם כי ניהולה השוטף של החברה יעשה באופן בלעדי ע"י האחים לוי.
7. לטענת האחים לוי, בסמוך לאחר חתימת ההסכם נתגלעו חילוקי דעות בין מוריס לאחים לוי, בעקבותיהם אף הופסקה מעורבותו של מוריס כיועץ בעסקי החברה החדשה, ומאז אין לאחים לוי כל קשר עימו. על אף שמוריס רשום ברשם החברות כאחד ממנהלי החברה החדשה, בפועל אין לו שום קשר אליה, והיא מנוהלת על ידי האחים לוי בלבד. האחים לוי טענו כי לאור טענותיהם כי מוריס גרם להם נזקים בסך של מיליוני שקלים, הסדר הרכישה לא הושלם במלואו, במובן זה שמניותיו של מוריס נותרו בנאמנות ולא הועברו לידיהם.
8. כך או כך, לא עלה בידי המערערת לגבות את הכספים שחבה לה משה קטן, ובעקבות כך הוגשה לבית המשפט קמא תביעה בה נתבקש לחייב את החברה החדשה, את מוריס ואת אשתו, יחד ולחוד, בסכומים שחבה בהם משה קטן, בין היתר מכוח דוקטרינת "הרמת המסך", ו/או מכוח היותה של החברה החדשה "כלי ומטריית חסות" להמשך "פעילות מוסווית" של החברה החייבת.
9. בית משפט השלום דחה כאמור את התובענה. בהמשך הוגש הערעור לבית משפט זה, וטרם שניתן פסק הדין ע"י ביהמ"ש, הושג הסדר פשרה בין המערערת למשה קטן האחים לוי, במסגרתו הוסכם כי החברה החדשה תעביר למערערת סך כולל של 325,000 ש"ח. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין ביום ה-27.10.2011. ומכאן הצורך במתן פסק הדין בעניינם של המערערת והמשיבים.
פסק דינה של הערכאה הדיונית:
10.נעמוד בקצרה על נימוקי הערכאה הדיונית ביחס לדחיית התובענה כנגד המשיבים בלבד. נפסק שם, כי לא התקיימה עילה לחיובם מכוח דוקטרינת הרמת המסך, או מכוח עילות הגזל, או הרשלנות, או מצג שווא, או עשיית עושר שלא במשפט. מהדוחות המבוקרים, שנתקבלו על ידי בית המשפט קמא כראיה לאמיתות תוכנם, וממסמכים נוספות שהוצגו, בהם תדפיסי בנק, למדה הערכאה הדיונית כי במהלך השנים הזרימו בעלי החברה החייבת כספים רבים לחברה במטרה לכסות לפחות חלק מחובותיה הכבדים. החברה נקלעה לקשיים עוד בשנת 1998, בסיומה הייתה חייבת סך של 4,252,596 ש"ח, כאשר רואי החשבון רשמו באותה שנה הערת "עסק חי". מהדוחות עולה כי בשנה זו הילוו בעלי החברה - בהם מוריס - הלוואת בעלים בסך של 4,734,100 ש"ח, ובשנת 1999 ניתנה הלוואת בעלים נוספת בסך של 2,467,606 ש"ח. בשנה זו הפסידה החברה כ-5,924,884 ש"ח ושוב נרשמה לה הערת "עסק חי". העולה - כי בעלי החברה פעלו על מנת שהחברה תוכל להשיב את חובותיה הרבים, באמצעות הזרמות כספים מכיסם האישי ועל ידי לקיחת הלוואות ששימשו כהלוואות בעלים. משכך לא ניסו להתחמק ביודעין מתשלום חוב כזה או אחר - ובכלל זה החוב למערערת. בהקשר זה, הפנה בית המשפט את שימת הלב לכך שהחוב למערערת היווה כ-3% בלבד מסך חובותיה של משה קטן לגורמים שונים באותה תקופה.
11. עוד נפסק, כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית, ממנה ניתן ללמוד כי מטרת הסכם הרכישה בין משה קטן, למשה קטן האחים לוי, הייתה להבריח נכסים ולשלשל כספים לכיסם של מוריס וסוזט. טענות המערערת בעניין זה התבססו על "נסיבות ועל חזקה", אשר אינן מתיישבות עם מסמכים כתובים שהוצגו, אשר מלמדים כי מרבית התגמול ששולם לחברה ולמוריס כתוצאה מהסדר הרכישה הועבר לנושים שונים.
12.הערכאה הדיונית דחתה את טענת המערערת, כי המשיבה משה קטן האחים לוי שילמה למשה קטן סכום "מופרז" עבור המלאי במסגרת הסכם הרכישה, ובכל מקרה דחתה את נפקות הטענה. שכן, גם אם שולם סכום "מופרז" אין הדבר מהווה הוכחה כי התמורה בגין המלאי הועברה לכיסם של מוריס וסוזט ולא נכנסה לחברה לתשלום ולפרעון לנושים.
דיון:
13.
לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאנו כי הערעור איננו מגלה עילה, ולפיכך דינו להידחות.
14.הלכה מימים ימימה היא כי אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות המיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו: ע"א 9555/02
זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03
חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004)).
15.ערעור זה, נסוב רובו ככולו על ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. אלא שהמקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, משלא נפלה בממצאי בית משפט השלום כל טעות עקרונית היורדת לשורשם של דברים.