הנשיא דוד חשין
:
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מרים לפשיץ-פריבס), שעניינו תביעה להחזקה ושימוש במקרקעין, שבמסגרתה נדרש בית המשפט לדון בתביעת פינוי וסילוק יד ממושכר - חנות (להלן -
המושכר או
החנות).
בפסק הדין נדחו טענות המערערים לפיהן יש לפנות את המשיב מן המושכר, בשל הפרתו את ההסכם שנחתם ביניהם. בית המשפט קמא קבע, כי מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים, והכריע לטובת גרסתו של המשיב. בית המשפט השתכנע מעדותו של המשיב, כי הושגה בפועל הסכמה בינו ובין המערערים לפיה ידחה מועד פינוי שטח המצוי בתוך המושכר, לצורך ניהול משא ומתן ביניהם, למשך חודש ימים (חודש ינואר 2013). עם קבלת גרסה זו, קבע בית המשפט כי אי פינוי השטח על ידי המשיב במהלך חודש ינואר אין בו משום הפרה של ההסכם.
רקע עובדתי
2. המערערים הם בעלי הזכויות במושכר. המערערים חתמו על הסכם שכירות עם המשיב ביום 1.01.2013 לתקופה בת 36 חודשים לניהול עסקו של המשיב במושכר (להלן-
ההסכם). יצוין, כי המשיב כבר שכר את המושכר מהמערערים במשך כ- 8 שנים שקדמו לכך, והסכם שכירות זה ממשיך את תנאי השכירות שנקבעו בהסכמים הקודמים.
3. בסעיף 16 להסכם השכירות נקבע, כי "מצד רחוב הנגר יילקח שטח מהחנות התחתונה בעומק של 2.5 מ' מרוחב החנות" (להלן-
השטח). הווה אומר, הצדדים הסכימו ביניהם כי שטח מתוך המושכר יילקח ממנו ויועבר למערער 1.
המשיב התבקש על ידי המערערים לפנות שטח זה, בהתאם להסכם, ולהעבירו למערער 1.
4. על פי טענת המערערים, המשיב הפר את ההסכם הפרה יסודית, לאחר שלא פינה את השטח ולא מסר את החזקה בו למערער 1, אשר ביקש לעשות בו שימוש לצורך נגריה שבבעלותו המצויה בסמוך ובמחובר למושכר. עקב כך, ניתנה למשיב הודעה על ביטול ההסכם ואורכה לפינוי המושכר בתוך 30 יום. לטענת המערערים, המשיב לא פינה את המושכר עד לחודש אפריל 2013.
5. המשיב טוען מנגד, כי לא הפר את ההסכם. זאת, שכן בינו לבין המערערים הושגה הסכמה על דחיית מועד הפינוי של השטח במשך חודש ימים (חודש ינואר), לצורך משא ומתן בעניין השטח, ובתמורה לכך העביר למערערים תשלום בסך של 2,000 ש"ח. יחד עם זאת, משלא הושגו הסכמות בנוגע לשטח, דאג המשיב לפנותו כבר ביום 11.02.2013 והזמין את המערערים לקבל החזקה בו מידיו. יתרה מכך, טוען המשיב, כי סעיף 16 להסכם אינו סעיף יסודי, שכן השטח מושא המחלוקת הינו שטח קטן ולא מהותי המהווה כ-7% בלבד משטחו של המושכר. כמו כן, השטח אינו חיוני למערער 1, בהיותו שטח קטן מאד ביחס לשטח הנגרייה הגדול, כמו גם בהתייחס לכך שהוא ניהל את הנגרייה במתכונתה ללא השטח במשך שנים רבות. בנוסף, כך המשיב, לא נקבע בהסכם
מועד לפינוי השטח, והמערערים אף ניאותו לקבל ממנו תוספת (בסך 2,000 ש"ח) לדמי השכירות בגין השימוש בשטח. כן טוען המשיב, כי המערערים למעשה חיפשו אמתלה לפנותו מהמושכר לאחר 8 שנים של שכירות.
פסק הדין של בית המשפט קמא
6. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערים ואימץ את גרסת המשיב. זאת לאחר שהשתכנע מעדותו, כי אכן הושגה הסכמה בינו ובין המערערים, לפיה, יידחה מועד פינוי השטח והעברתו למערער 1, לצורך ניהול משא ומתן ביניהם למשך חודש ימים, והוא על אף הקבוע בסעיף 16 להסכם ועל אף שהיה עליו לפנות את השטח בסמוך למועד החתימה על ההסכם.
7. בית המשפט קבע, כי בנסיבות שנוצרו בין הצדדים ויחסי האמון שנרקמו ביניהם (במהלך שמונה שנות השכירות), אי פינוי השטח במהלך חודש ינואר על ידי המשיב, אין בו משום הפרה יסודית של ההסכם. כן קבע, כי פרשנות ההסכם תומכת אף היא בקביעה זו, שכן סעיף 16, אשר קבע את תנאי העברת השטח למערער 1, אינו מפרט בנוגע למועד המדויק להעברתו מהחנות; והעדר פירוט זה מעיד על יחסי אמון שהיו בין הצדדים אשר הותירו לעצמם מרחב לדון בתנאי סעיף זה, דבר העולה בקנה אחד עם גרסתו של המשיב.
בהקשר זה, קיבל בית המשפט את גרסת המשיב לפיה, כאמור, שילם סך של 2,000 ש"ח בתמורה לדחיית מועד פינוי השטח למשך חודש ימים לצורך ניהול משא ומתן על השטח.
8. אשר לשאלת פינוי השטח במהלך חודש פברואר ומועד הפינוי בפועל, גם כאן קיבל בית המשפט קמא את גרסת המשיב, לפיה הוצגה לפניו דרישה לפינוי רק ביום 10.02.2013 וזאת לאחר שנכשל המשא ומתן בינו ובין המערערים. בית המשפט הוסיף, כי אף אם היה עיכוב בפינוי השטח למשך מספר ימים בחודש פברואר, לא הייתה זו הפרה של ההסכם מצד המשיב המקימה להם זכות לדרוש את פינוי כל המושכר.
מכאן הערעור.
עיקר טענות הצדדים בערעור
9. לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא בכך שביסס את פסק דינו על גרסת המשיב, לפיה הושגה הסכמה בין הצדדים על דחיית מועד פינוי השטח למשך חודש ימים, וזאת משום שגרסתו הופרכה ולא נתמכה בראיות. כמו כן, לטענתם, בית המשפט לא בחן כלל את שאלת מועד פינוי השטח בפועל. כן טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט כאשר דחה את גרסתם לפיה התשלום בסך 2,000 ש"ח ששילם המשיב היווה תשלום בגין יתרת חוב דמי שכירות - ולא תשלום בגין דחיית מועד פינוי השטח כטענתו - וכאשר התעלם מהסתירות הרבות שנפלו גרסתו של המשיב, ובכלל זה, העובדה כי לא הציג חשבונית בדבר תשלום השכירות לכאורה או כל ראיה להוכחת תשלום זה.
עוד טוענים המערערים, כי בית המשפט קמא שגה בקבעו כי העיכוב במסירת השטח עד לחודש פברואר אין בו משום הפרה יסודית של סעיף 16 להסכם, וזאת חרף קביעתו בפסק הדין, במשתמע, כי סעיף 16 הינו תנאי יסודי בהסכם, ומשהוכח כי המשא ומתן בהסכם נסב דווקא על השטח ותוך ידיעת המשיב כי המערער 1 רוצה בו לצורך עסקו.
המערערים מוסיפים, כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו טעויות עובדתיות שונות, כמו גם טעויות משפטיות. בכלל זה טוענים הם כי בית המשפט קמא שגה בכך שהחיל את הוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן -
החוק), זאת משום שבמקרה דנן, לא התעוררה כלל שאלת פרשנות החוזה ולשון החוזה הייתה ברורה ומפורשת. כן טוענים הם, כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי ההסכם "שותק" בכל הנוגע לשטח, שכן, אמנם אין התייחסות למועד מסירת השטח או לאופן הקמת החיץ בתוך המושכר, אך עניינים אלה היו ברורים וידועים למשיב, וגם מדובר בפרטים שניתן היה להשלימם על פי סעיף 26 לחוק החוזים.