כב' השופט בנימין ארבל:
רקע והעובדות:
1. המשיב הינו בעליהם של שתי חלקות קרקע הידועות כחלקות 31 ו- 55 בגוש 11104. חלקות אלה, הצמודות זו לזו, מצויות בצמוד לכביש מס' 66, העובר ממזרח למושבה יוקנעם, וגובל בשטחיה. על חלקה מס' 31 הקים המשיב תחנת דלק, המושכרת כיום לחברת סונול. חלקה מס' 55, הצמודה אליה משמשת את המשיב לצרכים חקלאיים. תחנת הדלק כאמור משיקה לכביש מס' 66, [הכביש ההולך מצומת מגידו לצומת התישבי], כאשר בשאר רוחות השמיים, צמודים אליה שטחים חקלאיים. לאורך השול המערבי של כביש 66, מצוייה היתה דרך חקלאית, אשר תחנת הדלק נבנתה עליה, כך שהדרך פוצלה לשתי דרכים המוליכות מדרום ומצפון אל תחנת הדלק במקביל לכביש 66.
במרחק של כ- 100 מטר מצפון לתחנת הדלק, אמורה להיסלל דרך, הידועה כדרך מספר 89, אשר היתה אמורה לחבר את המושבה יוקנעם אל כביש מספר 66. אף דרך זו נחסמה על ידי המערער.
בית המשפט קמא שירטט, באופן סכמטי, את פני השטח באזור כדלקמן:
2. כאשר קיבל המשיב היתר להקמת תחנת הדלק, ניתנו לו הוראות על ידי הועדה המקומית ומע"צ, לפיהן עליו להתקין שערים בפתחי הדרך החקלאית הנ"ל, המוליכה אל תוך תחנת הדלק. שער אחד מצפון והשני מדרום. כעולה מחומר הראיות המצוי בתיק שלפנינו, הותנה אישור הפעלת תחנת הדלק בהתקנת השערים האמורים על ידי המשיב.
3. עם החמרת המצב הבטחוני, בתחילת שנות ה- 2000, החליטו פרנסי המושבה יוקנעם, אשר המערער הינו הועד המוניצפלי שלה, לחסום את כל הכניסות למושבה וזאת משיקולים בטחוניים. בין היתר, חסם המערער את הדרכים החקלאיות המובילות אל תחנת הדלק.
4. המשיב עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, ותבע סעד של ציווי, אשר יורה לעותר לאפשר גישה חופשית מתחנת הדלק לשטחים החקלאיים של העותר, ו/או למושבה יוקנעם, הנמצאים סמוך לתחנת הדלק, תוך הסרת השערים והמחסומים שהוקמו על ידי המערער. מפסק דינו של בית המשפט קמא, ניתן היה אף להבין כי העתירה התייחסה גם לחסימת הנעבר מדרך מס' 89 לכביש 66.
על פי החלטת נשיא בית משפט זה, הועבר התיק לשמיעה בבית משפט השלום.
5. עד כאן בקיצור נמרץ, העובדות הרלוונטיות להבנת רקע הדברים. קיימות עובדות נוספות, עליהן נעמוד בהמשך הדיון ככל שידרש.
פסק דינו של בית משפט השלום;
6. בית המשפט קמא קיבל את התביעה, ככל שהיא נוגעת לחסימת הדרכים החקלאיות המובילות אל תחנת הדלק, במקביל לכביש 66, אולם דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לכביש מס' 89.
וזאת יש לדעת, כי במקביל לתביעה דידן, התנהלה בבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, בפני החתום מטה, עתירה מנהלית, שהגישה חברת סונול - שוכרת תחנת הדלק מהמשיב - ובה עתרה כנגד חסימת כביש מס' 89. בעתירתה של חברת סונול, נטל המשיב חלק פעיל. העתירה נדחתה לגופו של עניין, נוכח העובדה כי כביש מס' 89 טרם נסלל בהתאם לתוכנית בניין עיר הקיימת. לפי תוכנית זו יש צורך בהתקנת נתיבי כניסה ויציאה לכביש מס' 89 מתוך כביש 66. כל עוד לא הותקנו נתיבים אלה, מהווה הותרתו של כביש מס' 89 פתוח, משום סיכון בלתי סביר. מכל מקום, כביש 89 לא נועד לשרת את תחנת הדלק. הוא מרוחק ממנה, ולא מצאתי כי קיים לחברת סונול מעמד ביחס לכביש זה. בית המשפט קמא קבע כי פסק הדין בעתירתה המנהלית של חברת סונול, מהווה משום מעשה בית דין אף ביחס למשיב. בהתאם, הוא הורה על דחיית תביעתו מכוח דיני מעשה בית דין.
מנגד, בחן בית המשפט קמא את מעמדם של שני הצדדים ביחס לחסימת הדרכים החקלאיות, והגיע לכלל מסקנה כי המערער לא זכאי היה לחסום דרכים אלה. בהתאם, התקבלה התביעה ביחס לחסימת הדרכים.
7. פסק דינו של בית המשפט קמא הושתת בעיקר על ממצאים עובדתיים אליהם הגיע בית המשפט. בית המשפט קבע כי לא נמצא כל בסיס חוקי, המאפשר לועד מקומי, לחסום באורח קבוע ועל דעת עצמו ללא קבלת אישורים והיתרים מהגורמים המוסמכים, דרכים חקלאיות, בין אם מדובר בדרך ציבורית ובין אם מדובר בשטח פרטי. מעשה החסימה נעשה ללא היתר כדין ולא היה לו מקום.
בית המשפט קבע, מן הצד העובדתי, כי לא הוכח שהדרכים עוברות בשטחים פרטיים, כך שלמשיב אין זכות קנויה לעבור בהן. בית המשפט תמך את קביעתו זו, בין היתר, באישור הועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעלים, בו צוין כי על פי תוכנית הסדרי התנועה לתחנת הדלק, הותקנו שערים ממערב וממזרח לתחנת התדלוק וכי "מיקום השערים הנ"ל הינו בתחום תוואי דרך אשר נמצא בבעלות מדינת ישראל בתחום התוכנית האמורה". על עובדה זו, לא חלק המערער בתצהירי העדות שהוגשו מטעמו. נהפוך הוא, המערער נסמך על מכתב זה כמשקף את המצב התכנוני והקנייני האמיתי [ראה פסקה 32 לפסק הדין].
בפני בית המשפט קמא נשמעה עדותה של מהנדסת המועצה האזורית, אשר אישרה כי הדרך מיועדת לשרת את בעלי החלקות החקלאיות וכי לא ידוע לה שמישהו הסמיך את אנשי המערער לחסום את הדרכים החקלאיות, או כי ניתנה הסכמת בעלי החלקות הפרטיות עליהן עוברות הדרכים כביכול, לחסום את הדרכים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בין אם מדובר בדרכים חקלאיות מאושרות, ובין אם מדובר בדרכים חקלאיות שהשימוש בהן נעשה מכוח הסכמה הדדית של בעליהן, מדובר בדרכים שהמשיב עשה בהן שימוש כדין משך שנים רבות טרם חסימתן. בנסיבות אלה, לא היה מקום לקבל את טענת המערער כי אין לו זכות קנויה לעשות בהן שימוש. דרכים אלה מהוות אף חלק ממערך התנועה של תחנת התדלוק.
עוד קבע בית המשפט קמא, כי הטענה שהדרכים עוברות בחלקות פרטיות, וכי חסימתן נעשתה על פי הסכמת בעליהן, לא הוכחה ולא נמצאו לה כל ראיות. טענה זו הועלתה רק במהלך הדיון. הסתבר, כי העד מטעם המערער, לא קיבל אישית את הסכמת הבעלים, וכי טענתו זו נסמכה על שמועה מפי קודמו בתפקיד - אדם אשר לא הופיע כלל לעדות. על כן, בית המשפט קבע כי אין בעדות זו אלא משום עדות מפי השמועה שיש לפוסלה.
הוכח, כי לא נתקבל כל אישור מכל גורם רשמי לחסימת הדרכים. על כן, קבע בית המשפט כי המערער נקט בצעד חד צדדי ללא סמכות שבדין, ותוך עשיית דין עצמי בפעולות לחסימת דרכים ושטחים ששירתו את המשיב משך שנים. התנהגות זו הינה בלתי תקינה, ואינה עולה בקנה אחד עם כללי מנהל תקין [ראה פסקה 36 לפסק הדין].