ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ריבה ניב), מיום 20.6.04 בת"א 67867/99, אשר חייב את המערערת לשלם למשיב (להלן: "
הבנק") סכום של 58,440 ש"ח בצירוף ריבית בנקאית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וכמו כן על החלטת ביניים מיום 24.9.03, שבה סירב בית המשפט להתיר למערערת להגיש ראיות נוספות.
1.
רקע
(א) המערערת ניהלה בבנק חשבון משותף יחד עם בעלה דאז, דוד סקס (יכונה להלן: "
דוד"), שמספרו 271726 (להלן: "
החשבון המשותף"). החשבון נפתח ביום 28.2.96. באותו סניף התנהל חשבון נוסף (להלן: "
חשבון החברה"), על-שם חברת אתנה שירותי תכנה ויעוץ בע"מ (להלן: "
החברה"). החברה נוהלה על-ידי המערערת ודוד, ושניהם היו ערבים לחשבון החברה. בחודש נובמבר 1997 התגרשה המערערת מדוד, לאחר סכסוך שניטש ביניהם.
(ב) במשך השנים ניהלו המערערת ודוד את החשבון המשותף, נטלו אשראי ואף קיבלו הלוואה צמודת מט"ח לרכישת רכב בסכום של 73,000 ש"ח. יתרות החובה בשני החשבונות גדלו. הבנק מימש בטוחות ע"י מכירת כלי רכב משועבדים, על מנת להקטין את יתרות החובה בחשבונות. בשנת 1999 נדרשו המערערת ודוד לסלק את יתרת החובה בחשבון המשותף. משלא נענו לדרישה הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד השניים בסכום של 58,440 ש"ח.
נגד דוד ניתן פסק דין בהעדר הגנה. למערערת ניתנה רשות להתגונן (לאחר שפסק דין שניתן נגדה בוטל) בטענה כי הבנק אישר פעולות רבות שהחברה בצעה, באמצעות דוד, תוך חריגה מזכויות החתימה בחשבונות, ובטענה כי הבנק התרשל במימוש הבטוחות.
(ג) לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים מטעם הבנק, הגישה המערערת בקשה להתיר לה להגיש מסמכים נוספים, המעידים לטענתה על כך כי הבנק כיבד שיקים שאינם בחתימתה. בית המשפט קמא דחה בקשה זו.
(ד) עוד יצויין כי בתחילת ההליך בבית משפט קמא יוצגה המערערת על-ידי עו"ד מטעם הסיוע המשפטי. בשלב מסוים נפסק ייצוג זה והמערערת ייצגה את עצמה. למערערת השכלה משפטית.
2. פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה את טענתה כי הבנק התרשל בניהול החשבון המשותף. בית המשפט קיבל בהקשר זה את עדותה של הגב' שטמפפר, מנהלת הסניף באותה עת, אשר העידה כי "
פעלנו אך ורק לטובת החשבון. עניין אותנו שהחשבון יסגר ללא יתרת חובה". בית המשפט קבע כי "
הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי התובע התרשל בניהול החשבון המשותף". בית המשפט אף קבע כי מדף התנועות בחשבון המשותף עולה כי החשבון התנהל לא רק לצורך פרעון הלוואות, אלא גם לצרכים שוטפים של שני בני הזוג כגון חיובי ויזה, ותשלומים שונים.
(ב) בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות כאלה, כאשר מתעורר סכסוך בין שני לקוחות המנהלים אותו חשבון, חובתו של הבנק היתה לנקוט בכל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות הענין. לפי קביעת בית המשפט, הבנק עמד בחובה זו כאשר דרש אישורם של שני בני הזוג לחתימה בחשבון המשותף, בהתאם לזכויות החתימה בחשבון המשותף ששינו המערערת ודוד ביום 29.6.98.
(ג) בית המשפט דחה את טענת המערערת כי הבנק לא עשה די להקטנת נזקיה בעת מכירת המכוניות המשועבדות. בית המשפט קבע כי טענות המערערת נוגעות למכונית שניתנה כבטוחה לחשבון החברה, ולא כבטוחה לחשבון המשותף שהוא נושא התובענה, ולכן אינן רלוונטיות. בית המשפט לא מצא כי המערערת טענה נגד מחירה של המכונית ששימשה בטוחה להלוואה שניתנה בחשבון (מכונית מסוג יונדאי).
(ד) בית המשפט דחה את טענת המערערת שהחל מ10/97 פרשה מניהול פעיל יום יומי של עניני החברה, וקבע כי מחומר הראיות עולה כי המערערת נתנה הוראה לשלם משכורות לשמונת עובדי החברה ביום 20.10.98.
(ה) לנוכח האמור, קיבל בית המשפט את התביעה.
(ו)
ההחלטה בבקשה להבאת ראיה נוספת - בית המשפט קמא קבע כי הראיות הנוספות שהמבקשת עתרה לצרף היו בחזקתה מספר שנים, והיא אף השתמשה בהן במהלך ניהול המשפט נגד דוד בבית המשפט לעניני משפחה. לפיכך קבע בית המשפט כי אותה ראיה לא תוגש, בהתאם לכלל שאין להתיר ראיה חדשה כדבר שבשגרה "
שהרי אם לא ישקוד ביהמ"ש על סדרי דין תקינים תשלוט אנדרלמוסיה בבית המשפט ולא יעשה צדק".
3.
טענות הצדדים
(א) המערערת טענה כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי הבנק נקט אמצעי זהירות נאותים בניהול החשבון. לטענתה, הבנק לא הקפיד על זכויות החתימה בחשבונות, והתרשל בכך שגרם להברחת בטוחות או למכירתן במחיר מופחת. לטענתה, בית המשפט ביסס את קביעותיו על עדותה של גב' ימימה שטמפפר, מנהלת הסניף, אשר הודתה כי אין לה ידיעה אישית לגבי התקופה שקדמה לאפריל 1997. הבנק לא זימן לעדות את מנהל הסניף באותה תקופה ואת הפקידה שטיפלה בחשבונות. על פי ההלכה הפסוקה יש לזקוף את אי-העדתם לחובת הבנק.
(ב) המערערת הוסיפה וטענה כי בית המשפט טעה בהחלטתו שלא להתיר לה להמציא ראיות נוספות, שהיה בהם להזים את עדותה של מנהלת הסניף. לטענת המערערת נגרם לה עיוות דין, מאחר שהיא לא היתה מיוצגת ועשתה כל מאמץ להשיג את מסמכים אלה, שהיה על הבנק לגלותם לפי צו גילוי מסמכים. המערערת מצאה מסמכים אלה באקראי בביתה בטרם הוגשו על-ידה הסיכומים. מדובר בהעתקי המחאות בסכום של 226,655 ש"ח מהם עולה, לטענת המערערת, כי הבנק כיבד המחאות בניגוד לזכויות החתימה בחשבון החברה. לטענת המערערת, לו סכומים אלה היו נותרים בחשבון החברה, החשבון המשותף לא היה נקלע ליתרת חובה.
(ג) מנגד, טען הבנק, כי פסק הדין ניתן על בסיס הראיות שהיו בפני בית המשפט, ועל בסיס התרשמותו של בית המשפט מעדותה של הגב' שטמפפר. מעדות זו עולה כי כל פעולות הבנק היו לטובת הקטנת יתרת החובה בחשבון המשותף, וכי הבנק פעל בהתאם להוראת המערערת ודוד, לפיה החשבון המשותף יחוייב רק בחתימה משותפת של שניהם, החל מיום 29.6.98. בית המשפט ביסס את קביעותיו על עדות זו, ואין להתערב בממצאים אלה.
(ד) בנוגע למימוש המכוניות טען הבנק, כי על-פי עדותה של הגב' שטמפפר, שהיתה מקובלת על בית המשפט, עולה כי יתרת החובה בחשבון המשותף הוקטנה על-ידי מימוש המכונית ששועבדה להבטחת החוב בחשבון זה, ומימוש המכוניות האחרות נגע להקטנת החוב בחשבון החברה.
(ה) הבנק טען עוד, כי למערערת לא היתה כל השגה על החוב נשוא התובענה, וכי טענותיה של המערערת נגעו לאופן פעולתו של הבנק בחשבון החברה, ולא עלה בידה להוכיח טענות אלה, ועל כן התביעה התקבלה כדין. הבנק הוסיף וטען כי טענות המערערת עולות כדי "הודאה והדחה".