פסק-דין בתיק ע"א 32539-10-11

1.                  ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' מילנוב) שקבע כי המערערות הטעו את המשיבות 1 - 4 (התובעות באותו הליך) לסבור כי יזכו ל"תעודת הכרה" כקלינאיות תקשורת בעקבות הלימודים בחוג "הפרעות בתקשורת" שפתחה המערערת 1 (להלן: המכללה) בשנה"ל תשנ"ו (1995/1996). בפועל לא הוכרו לימודיהן של המשיבות ככאלה המספיקים לקבלת הכרה על ידי משרד הבריאות, והמסלול לא זכה להכרה מטעם המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) ולא קיבל את אישור משרד הבריאות. המשיבות טענו כי כתוצאה מההטעיה החלו וסיימו את חוק לימודיהן במכללה בחוג להפרעות בתקשורת, ורק לאחר מעשה גילו כי אין באפשרותן להשתלב בעבודה כקלינאיות תקשורת. הן נאלצו לעבוד כגננות, מורות וסייעות, בשכר מופחת מזה שהיה צפוי להן כקלינאיות תקשורת (למעט המשיבה 2, שעלה בידה להשתלב בעבודה בשכר שאינו נופל מזו של קלינאית תקשורת). לאחר שהתברר כי במצב הדברים שנוצר לא ניתן לעבוד במקצוע בו בחרו, פנו המשיבות 3 ו-4 ללימודי קלינאות תקשורת במסגרת שזכתה להכרה אקדמית מתאימה, וסיימו ארבע שנות לימוד נוספות. מטבע הדברים נגרמו להן הפסדי הכנסה והוצאות רבות במהלך שנות לימודים אלה. המשיבות 1 ו- 2 בחרו שלא לעשות כן, מאחר ולא סברו שיש באפשרותן להקדיש ארבע שנות לימודים נוספות לצורך זה בשלב זה של חייהן.

2.                  בפסק-דינו המפורט והמנומק היטב הבהיר בית המשפט קמא כי המכללה הציגה מצג שווא בפני המשיבות בנוגע לטיב המסלול הלימודי אליהן הן נקלטות, כאשר היא נוטעת בליבן אמונה שלמה אודות הסיכוי הכמעט וודאי לקבלת הכרה למסלול הלימודי החדש שנפתח. למשיבות נאמר אומנם שהמסלול טרם זכה להכרה, אולם במרוצת הלימודים הובהר להן פעמים רבות כי הדרך בה נקטה המכללה אינה אלא זו המקובלת, בחזקת "נעשה ונשמע", וכי ההכרה המיוחלת לא תאחר להגיע. רק בשנת 2002, כאשר הבהיר המל"ג שלא ניתן להעניק הכרה למסלול כפי שעוצב, משכה המכללה ידיה מהנסיון לקבלת הכרה והודיעה על כך לתלמידות. בית המשפט קמא תיאר במפורט את המצגים שנערכו לתלמידות ולהוריהן במרוצת שנות הלימודים, כמו גם את אלה שעלו מפרסומים שהוציאה המכללה. הדברים פורטו היטב, ואין אלא לומר כי הם מקובלים עלינו. יוער כי מהפרסומים עולה שהמכללה יצרה בעיני הציבור מצג שאינו משקף את העובדות כהווייתן וזאת אף לאחר שננזפה על כך על ידי הגורמים המוסמכים, וגורמים מוסמכים במכללה לא נמנעו מלמסור עובדות לא נכונות אודות קבלת הכרה לכאורית מהמל"ג, הן לגורמים במשרד הבריאות (ראו לדוגמא סיכום פגישה מיום 2.4.00, שם, בתשובה לשאלה ישירה, השיבו כי ניתנה הכרה על ידי המל"ג "בחינוך מיוחד והתמחות בהפרעות בתקשורת", אמירה שאין כל מחלוקת שלא שיקפה מעולם את המציאות) והן להורי התלמידות (ראו תשובתו של מנכ"ל המכללה לגב' פריד במכתב מיום 15.5.00 בו נטען כי "ההתמחות בהפרעות בתקשורת מוכרת ע"י המועצה להשכלה גבוהה", אמירה שאינה נכונה בעליל). אי אמירת אמת בעניין מעין זה בודאי שאין בה כדי לחזק את טיעונה של המכללה, ויש בה כדי לתמוך בטענה לפיה הציגה מצג שאינו תואם את המציאות.

3.                  על רקע ההשתלשלות העובדתית המפורטת קבע בית המשפט קמא כי התקיימו בנסיבות העניין כל יסודות ההטעיה. הוא ציין כי אף שניתן לראות בחובתה של המכללה כחובה ל"השתדלות" להשגת ההכרה, הרי שזו חדלה מלפעול כראוי, לא נקטה פעולות הנדרשות להשגת ההכרה, ואף אותן פעולות שנקטה היו מעטות ומאוחרות. לפיכך קבע שעל המכללה והאגודה (המערערת 2) לפצות את המשיבות בגין הנזקים שנגרמו להן. אלו נחלקו לשלושה ראשים: נזקי עבר בגין ההפרש שבין השכר שהיו המשיבות צפויות לו ובין השכר לו זכו בפועל; נזקים בגין הצורך בהשקעת ארבע שנים נוספות בלימודי קלינאות תקשורת (הפסדי הכנסה, שכר לימוד והוצאות נלוות) ונזק לא ממוני. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין לזקוף לחובת המדינה או המל"ג חלק כלשהו באחריות, ואין לקבוע שאלה כשלו בפיקוח על המכללה. גם הטענה לפיה ניתנה "הבטחה שלטונית" מטעם המדינה להכרה בבוגרות, ובכללן במשיבות, נדחתה. לעניין זה נקבע שהבטחה מעין זו לא ניתנה, וכל שנאמר הוא כי אם תינתן הכרה על-ידי המל"ג או אז תוכרנה המשיבות; וכי מכל מקום לא מדובר בהבטחה שלטונית בעלת תוקף.  

4.                  לאחר הגשת הערעור הגיעה המערערת לפשרה עם המשיבות 1 - 2 בעקבות זכייתן בתעודת הכרה. זכאות זו באה לעולם בעקבות שינויי חקיקה שאפשרו קבלת תעודת הכרה לאחר מעבר מבחן, אותו עלה בידי המשיבות 1 - 2 לצלוח בתחילת שנת 2011 (כתוצאה מקבלת החוק להסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008).

5.                  המערערות טוענות שלא היה מקום לקבוע שמעשיהן היו נגועים בהטעיה, בפרט כאשר המשיבות ידעו מלכתחילה שלמסלול טרם ניתנה הכרה, וקיימת אפשרות שזו לא תינתן. כן תוקפות המערערות את הקביעה לפיה לא פעלו כנדרש לצורך קבלת ההכרה, כשהן טוענות כי המדינה היא שנקטה סחבת בטיפול בעניינן, ואילו הן פעלו באופן נמרץ וראוי. לשיטתן אי מתן ההכרה בסופו של דבר נבעה מהתערבות גורמים חיצוניים שלא ראו בעין יפה את כניסתה של המכללה למקצוע זה, גם על רקע התפיסה ה"חינוכית" של מקצוע הפרעות הדיבור שהוצג על ידן, בדומה לזה הקיים לשיטתן במדינות צפון אמריקה, חלף התפיסה ה"פרא-רפואית" שהיתה מקובלת בארץ. כן טוענות המערערות שאף אם היה מקום לקבל התובענה הרי שהיה מקום לייחס למדינה חלק נכבד באחריות ובתשלום, וזאת על רקע קיומה של הבטחה שלטונית למתן הכרה לתלמידות, הבאה לידי ביטוי במכתבו של מנכ"ל משרד הבריאות מיום 23.9.01.

6.                  דין הערעור להידחות. פסק-דינו של בית המשפט קמא מנומק היטב, ומסקנותיו העובדתיות והמשפטיות מקובלות עלינו. מהמסמכים הרבים שהוגשו בבית המשפט קמא, והוצגו גם לפנינו במסגרת תיקי המוצגים, עולה שהמכללה יצרה מצג ברור לפיו אין כלל ספק בנוגע למתן הכרה של המל"ג בלימודים בחוג להפרעות תקשורת, וששאלת עיתוי קבלת ההכרה היא שעמדה לבדה על הפרק. קביעותיו של בית המשפט קמא בהקשרים אלה מקובלות עלינו. נוסיף ונציין כי יצירת מצג זה מטילה חבות על המערערות לא רק עקב הקמת עילת ביטול החוזה מטעמים של הטעיה, אלא גם בשל התקיימות רכיביה של העוולה של מצג שווא רשלני, שנטענה אף היא בפני בית המשפט קמא. מהמסמכים השונים עולה כי המכללה למדה כבר בתחילת הדרך כי המסלול המוצע, המבקש להכיר בלימודי הפרעות תקשורת שלא במסגרת "פרא-רפואית", אינו מקובל על המל"ג (ראו לדוגמא העולה מכתבו של נח גרינפלד מיום 14.9.98). עמדה ברורה זו לא הוצגה בפני התלמידות, אף שיש להניח שהיה בה כדי להשפיע על נכונותן להניח כספן (וכן זמנן ומירצן) על קרן-הצבי. גם המצג שנעשה כלפי הגורמים הרשמיים, לפיו כוונת המכללה אינה להעמיד תלמידות המתמחות בהפרעות בתקשורת כהתמחות בפני עצמה אלא כחלק מהכשרתן כמורות בחינוך המיוחד (ראו התכתובת העניפה שהביאה אף את המל"ג למסקנה זו, כפי שצויין במכתבם מיום 14.10.97), תורם למסקנה לפיה לא הוצגו בפני התלמידות העובדות כהווייתן.

7.                  אין גם מקום לטענה לפיה עמדה המכללה בחיוב ה"השתדלות" שהוטל על כתפיה. אמירה מעין זו אינה מתיישבת עם העובדה שהפנייה הראשונה בעניין החוג החדש נעשתה בחודש יוני 1996, בסמוך לתום שנת הלימודים הראשונה, כאשר נראה שהמכללה סברה שאין כל צורך בפעולה מהירה בעניין זה. היא גם אינה עולה בקנה אחד עם מיעוט הפניות מטעם המכללה למל"ג ולגורמים הרשמיים במדינת ישראל במרוצת השנים לאחר מכן, בהן התקיימו לימודים במסלול. עיון במסמכים מעלה שעיקר פניותיה של המכללה לגורמים הרשמיים נעשה כתגובה לפניות של אלה אליה, פניות בהן נכללו טענות על אודות פרסומים מטעים ומוטעים של המכללה. גם שעה שנקבעו פגישות עם אותם גורמים במשרד החינוך נראה שהכח המניע שהביא לחלק מפגישות אלה היה לחץ של הורי התלמידות, ולא של המכללה עצמה. יש גם לציין שמתצהיר המכללה ומסיכומיה נעדרה כל התייחסות שהיא לטענה שעלתה בכתבי טענותיה של המדינה ובסעיף 20 לתצהיר ד"ר שרה זיו (מנהלת האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך) לפיה ביום 7.10.99 הודיע האגף למכללה שעליה להגיש לו "תכנית מתוקנת, בהתאם להערותיו, על-מנת שניתן יהיה להמליץ עליה למועצה להשכלה גבוהה". המכללה טענה כי משנת 1998 ועד לשנת 2001 לא הוגשה תכנית מטעמה מאחר והיא המתינה לאישור של משרד החינוך בטרם תגיש תכנית חדשה למל"ג. דא עקא שנראה כי כבר בשנת 1999 הבהיר משרד החינוך למכללה שהתכנית המוצעת על ידה אינה מתאימה. לפיכך היה מקום לצפות שהמכללה תפעל באופן מיידי להגשת תכנית מתוקנת, כדי לזכות באישור של משרד החינוך ובאפשרות להעמיד התכנית בפני המל"ג. מכל מקום, קשה עד מאוד להלום את הטיעון לפיו פעלה המכללה בהשתדלות ראויה עם העובדה כי תכנית לימודים הוגשה לאישור רק בשנת 2001, קרוב לשש שנים לאחר שהחלו הלימודים במסלול החדש.

8.                  אשר לטענה בעניין קיומה של "הבטחה שלטונית" למתן הכרה לבוגרות, שנכללה על פי הטענה במכתב מנכ"ל משרד הבריאות מיום 23.9.01, הרי שזו עומדת בניגוד בולט להתנהלות המכללה מול משרד הבריאות. כפי שצויין לעיל, המכללה יצרה מצג בפני גורמים שונים, ובכלל זה בפני הגורמים במשרד החינוך ובמשרד הבריאות, לפיו ניתן למסלול אישור מטעם המל"ג. מהתכתובת ומסיכומי הפגישות עולה כי תנאי בל יעבור שהציבה המדינה למתן הכרה הוא כי ינתן אישור של המל"ג. המשנה למנכ"ל משרד הבריאות התריע על כך עוד בתחילת הדרך, כאשר במכתבו מיום 7.12.97 הזהיר את המכללה מפני יצירת מצג בעניינו של מקצוע אקדמי המצריך הכרה, והבהיר: "חוששני שבהעדר הכרה אקדמית אתם עלולים להוליך שולל תלמידות". במכתבו מיום 5.7.98 הבהיר שקיימת חובה לקבל אישור של המל"ג, וכך גם במכתבו מיום 18.11.98. במקביל הובהר כך למכללה גם בסיכום פגישה מיום 13.10.98 ("משרד הבריאות הבטיח הכרה בתוכנית ובהתמחות אם וכאשר המל"ג יאשר התוכנית האקדמית"). בו ביום הבהיר משרד החינוך שהתכנית תתוקצב ותפוקח לאחר קבלת אישור המל"ג (מכתב מיום 13.10.98). בפגישה במשרד מנכ"ל משרד הבריאות שהתקיימה ביום 28.3.00, וסוכמה ביום 2.4.00, נשאלו נציגי המכללה "האם הוכרו על-ידי המל"ג" ונרשם "תשובה - כן. ההכרה בחינוך מיוחד והתמחות בהפרעות תקשורת" (סעיף 2(ג) לפרק "עיקרי דברים"). מהדברים עולה כי שאלה זו היוותה תנאי בסיסי לאפשרות למתן ההכרה, ואין אלא להצטער על כך שנציג המכללה השיב לשאלה תשובה שלא היתה נכונה.

9.                  בסיכום הפגישה במל"ג מיום 22.1.01 הובהר שכאשר תוצג תכנית חדשה שתזכה לאישור המל"ג יהיה על התלמידות הקיימות "להשלים לימודים לפני התוכנית החדשה, וכדי לקבל התואר". ביום 4.9.01 הבהיר מנכ"ל משרד הבריאות כי "עם קבלת ההכרה מהמל"ג ללימודי הפרעות בתקשורת בתחום החינוך המיוחד יפעל המשרד לזכות את הבוגרות למתן [כך במקור] הכרה במעמד בתחומן". על רקע עמדה ברורה זו, שהתמשכה על פני כל פרק הזמן הממושך בו פעלה המכללה בעצלתיים בנסיון לקבל הכרה, לא ניתן לקרוא את המכתב מיום 23.9.01 משל היה מנותק מכל הקודם לו. מכאן שאת האמירה במכתב זה לפיה לאחר שתשלחנה תעודות הגמר של הבוגרות "ניתן הכרה במעמד כמוסכם", יש לקרוא על רקע כל האמור לעיל, כפי שעשה בית המשפט קמא, כך שיובהר כי הכוונה לא היתה אלא למתן הכרה לאחר שיתקבל אישור המל"ג. כל פרשנות אחרת מוציאה את הדברים מהקשרם הטבעי, ומביאה למסקנה לפיה החליט מנכ"ל משרד הבריאות לפעול לפתע בניגוד גמור למדיניות המוצהרת של משרד הבריאות, משרד החינוך ומדיניותו האישית רבת השנים. לפיכך המסקנה היא שלא ניתנה למכללה "הבטחה שלטונית" כלשהי למתן הכרה לתמידות, וכל שנאמר הוא כי עם קבלת אישור המל"ג תינתן ההכרה המיוחלת (וזאת בניגוד לעמדת המל"ג שהוזכרה לעיל, לפיה יש צורך בהשלמת לימודים נוספת לבוגרות בטרם תינתן ההכרה). לפיכך אין מקום להשית חלק מהאחריות על המשיבות 5 - 6, ודין הערעור נגדן להידחות.

10.              אשר לשאלת הנזק: נושא זה כלל לא עמד במרכז ההתדיינות בבית המשפט קמא, ויוחד לו מקום מצומצם למדי הן בחקירת המומחית שערכה את חוות-הדעת בנוגע לנזקי המשיבות והן בסיכומי הצדדים בבית המשפט קמא. בדיונים לפנינו הפכה סוגיה זו לסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת, כאשר ב"כ המכללה שוטח טענות רבות ומגוונות בנוגע לטעיות שנפלו בחוות-דעת המומחית, בהתעלמותה מתלושי שכר המוכיחים כי המשיבות השתכרו במועדים בהן קבעה כי לא זכו לשכר כלשהו, ובטעויות כאלה ואחרות בנוגע לחישובים. המשותף לכל טענות אלה הוא שאלה לא נטענו כלל בפני בית המשפט קמא, ומטבע הדברים אין מקום לדון בהם לראשונה במסגרת ערעור. על אף זאת הסכים ב"כ המשיבות לקיזוז סכום של 48,499 ש"ח מנזקי המשיבה 4, מאחר ולעניין זה נפלה פליטת קולמוס בחיתום פסק-דינו של בית המשפט קמא (כאשר בפסקה 5.1 לפסק-הדין נרשם בטעות שנזקיה עולים לכדי 500,247 ש"ח, בעוד חישוב נזקיה בפסקה 4.6.4, התואם את האמור קודם לכן, עולה לכדי סכום של 451,928 ש"ח). לנוכח טיעוני ב"כ המכללה הסכים ב"כ המשיבות גם להפחתת סכום של 24,440 ש"ח מנזקיה של המשיבה 3, וזאת אף שהבהיר כי טענות אלה אינן מבוססות דיין (פסקאות 21 - 25 להודעתו מיום 29.2.12, והחישובים שנערכו שם).

11.              כאמור, סוגיית הנזק לא זכתה למקום של כבוד בטיעוני הצדדים בבית המשפט קמא, ולא ניתן לדון בה בפרוטרוט לראשונה במסגרת הערעור. טענות ב"כ המכללה מצריכות גם קבלת התייחסות מהמומחית, שלא נחקרה אודותיהן וקביעותיה לא נסתרו, ואולי אף מהמשיבות עצמן. גם מטעם זה לא ניתן להתערב בקביעות בית המשפט קמא, מעבר למה שהוסכם על ב"כ המשיבות. עם זאת, יש לתקן טעות שנפלה בפסק-דינו של בית המשפט קמא בנוגע לרכיב הריבית שנפסק במסגרת פסק-הדין. לעניין זה נקבע בפסקה 5.1 לפסק-הדין (עמ' 196) כי הסכומים כולם ישאו הפרשי הצמדה וריבית "מיום חוות-דעתה של המומחית עירית זהבי (02/01/2007) ועד לפרעון". דא עקא שהסכומים שנפסקו למשיבות כללו הן סכומים שהוצאו בטרם נערכה חוות-הדעת והן כאלה שעתידים היו להיות מוצאים לאחר שזו ניתנה. מכאן שלא היה מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.1.07 על סכומים שהוצאו במרוצת השנים 2007 ו- 2008. יש לפיכך לתקן את פסק-הדין כך שסכומים אלה (שנדונו בפסקה 4.6.2 לפסק-הדין) ישאו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה בה הוצאו.

12.              לפיכך הגענו לכלל מסקנה לפיה דין הערעור להידחות, למעט הפחתת הסכומים הנזכרים בסעיף 10 לעיל ותיקון הטעות בפסיקת הפרשי הצמדה והריבית שנזכרה בפסקה 11 לעיל. המערערת תשא בהוצאות המשיבות 3 ו- 4 בסכום כולל של 10,000 ש"ח ובהוצאות המשיבות 5 ו- 6 בסכום כולל של 50,000 ש"ח. 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  כ"א  אדר תשע"ב, 15 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.