לפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' הרשמת עפרה גיא), מיום 6.6.10, שהפך לפסק דין, משסורבה בקשת הרשות להתגונן, מטעם המערער, בגין תביעה כספית על סך 136,026 ש"ח, שהוגשה כנגדו על ידי המשיבה, בסדר דין מקוצר.
התביעה הוגשה בשל המלצת הועדה לחיוב אישי, במשרד הפנים, מיום 17.8.05, ועל פיה הומלץ לחייב את המערער, בסכום שעמד אז על 92,320 ש"ח, שאומצה והומלצה על ידי מנכ"ל משרד הפנים, ובעקבותיה באה החלטת שר הפנים, מיום 9.7.06, שאישרה את המלצות הועדה והמנכ"ל. החלטת שר הפנים, שגיבשה את חובתו של המערער להשיב את הסכום הרלוונטי, לקופת העירייה, מעוגנת בסמכותו על פי סעיף
221 לפקודת העיריות [נוסח חדש].
המערער, עו"ד ליאור קצב, שימש כראש עיריית קרית מלאכי, בעת הרלוונטית, ועילת החיוב האישי שלו היתה בכך, שבהתדיינות (בביה"ד לעבודה) בין העירייה לבין מר גדעון מהרי, ששימש יועץ לראש העירייה לענייני קליטת עולי אתיופיה, חוייבה המשיבה לשלם לו את שכרו, וכן פיצויי הלנה בגובה הפרשי הצמדה וריבית. בשל הנסיבות שאפפו את העסקתו של מר מהרי, וריקען, בהסכם בין גופים פוליטיים בתמורה לתמיכתו של מר מהרי במערער, הוחלט במשרד הפנים, לפעול על פי הנוהל לחיוב אישי של המערער בהוצאות שנגרמו למשיבה.
לאחר שהמערער לא נענה לפניות להעביר את סכום החיוב האישי, שהושת עליו, לידי המשיבה, הוגשה התביעה לביהמ"ש השלום וזאת מכח ההוראה המנדטורית של סעיף
224 לפקודת העיריות, הקובע כי -
"לא בוטל החיוב על פי בקשה כאמור בסעיף 222, וסכום החיוב, או הסכום כפי שהוקטן על ידי השר על פי הבקשה, לא נפרע לעירייה להנחת דעתו של רואה החשבון תוך חודש לאחר שהודיעו לעירייה על החיוב, ואם הוגשה בקשה - תוך חודש לאחר שהודיעו למבקש את החלטת השר, תתבע העירייה בדין את הסכום האמור".
בבקשתו לקבל רשות להתגונן כנגד התביעה, שטח המערער טענות שונות הנוגעות לעצם חיובו בהחזרת הסכום לעירייה, ולצדקת העילה לחייבו אישית בכספים הללו. בהחלטתה, נשוא הערעור, קבעה כב' הרשמת, ובדין, שמכלול טענות אלה כלל אינו בגדר סמכות בית המשפט, וכי, מעת ששר הפנים אישר את ההמלצות, ואת החיוב האישי, הרי, ככל שנפל פגם בהפעלת שיקול דעתו ובצדקת ההחלטה, עניין הוא לעתירה לבג"ץ. אין בית המשפט מוסמך להיזקק לטענות כאלה, ולו בדרך של תקיפה עקיפה, באמצעות הגשת בקשת רשות להתגונן כנגד תביעת העירייה, משהחוב לא נפרע.
טענות אלה, והחלטת בימ"ש קמא שלא להיזקק להן, אף אינן נושא, עוד, לדיון בערעור הנוכחי, משהוסכם בין הצדדים, בעקבות הערות ביהמ"ש הזה, בישיבה מקדמית (5.4.11), שהערעור ימוקד רק באותן טענות שאינן נוגעות לתקיפה ישירה או עקיפה של החלטת השר לגופה, ושל התהליך המנהלי שקדם לכך.
הטענות, שאינן נושאות אופי של תקיפת החלטת השר לגופה, ושל התהליך שקדם לה, הן אלה המתמקדות בכך, שלטענת המערער, טרם מוצה, על ידו, ההליך של הגשת בקשה לשר לפי סעיף
222 לפקודה, ולפי שטרם ניתנה החלטה סופית בדבר, ממילא לא חלף עדיין אותו
"חודש לאחר שהודיעו למבקש את החלטת השר", ולעירייה לא קמה הזכות להגיש את התביעה הכספית, כפי שנעשה.
מאחר שהמשיבה טענה, שמלכתחילה לא הגיש המערער את בקשתו לשר, בתוך התקופה הנקובה בחוק (14 יום מיום שהודע לו החיוב), ושאם בכלל, הוא פנה לראשונה לשר הפנים הנוכחי, לאחר שנודע לו על הגשת התביעה, וכי החיוב הפך להיות חלוט וסופי, מבחינת משרד הפנים, ושדברים אלה הודעו היטב למערער, נכנס ביהמ"ש קמא לעובי הקורה של הבירור העובדתי, ולשאלה, האם ראוי ליתן למערער רשות להגן בגין טענה זו, ככל שהונח לה יסוד כלשהו.
נזכיר, כי על פי סעיף
222 לפקודה, השר רשאי, לבקשת מי שחוייב בחיוב אישי, לבטל או להקטין את החיוב, לפי שיקול דעתו
"ובלבד שהבקשה הוגשה תוך 14 יום מהיום שהודיעו למבקש על החיוב או תוך תקופה נוספת שהתיר לו השר".
כב' הרשמת קבעה, שהמערער לא הצליח לבסס, כלשהו, את הטענה שהגיש ערעור לשר הפנים, במועד, וכי משרד הפנים הודיע לו, לאחר בירור, ומשחלפו למעלה מ- 4 שנים מאז הליך החיוב האישי, שאין בנמצא כל העתק של בקשה שהופנתה, בשעתו, לשר, וכי המערער "התעורר" והחל בפניותיו רק לאחר הגשת התביעה. לפיכך, נקבע, שאין למערער הגנה, אפילו בדוחק, שבגינה יש ליתן לו רשות להתגונן.
טענותיו של המערער, בפני, כפי שפורשו בהודעת הערעור, על כי נפלה שגגה בכך שנמנעה ממנו הרשות להתגונן, אפילו הגנתו דחוקה, וכי בית המשפט קבע ממצאים עובדתיים, שמקומם היה צריך להיות לאחר ליבון ובירור, בגדר ההליך עצמו, לאחר שתינתן רשות להתגונן, שוב אינן רלוונטיות כעת, ואסביר.
נקודת הזמן הקובעת לבחינת טענות ההגנה האפשריות של המערער, היתה, כמובן, המועד שבו הוגשה התביעה נגדו והוגשה בקשתו לרשות להתגונן, ולאור טענות ההגנה שהתגבשו עד אז. ככל שהמערער החל לפעול, במרץ, ולנסות להסיר מעליו את רוע הגזירה, לשיטתו, לאחר המועדים הללו, אין ספק, שתרופתו, ככל שמאמציו צלחו, או שיצלחו, תהא במישור אחר, כמו הצגת טענת "פרעתי", ולפיה, אין עליו עוד לקיים את פסק הדין שניתן בבית משפט השלום (אפשר, אך זה עניין תיאורטי, שלו היה נעתר בחיוב, על ידי משרד הפנים, בין מועד הגשת הבר"ל לבין הדיון בו וההכרעה, יכול היה להגיש בקשה לתיקון ועדכון נימוקי ההגנה, אך לא זה היה מצב הדברים).
צידקת החלטת כב' הרשמת, צריכה היתה להיבחן, איפוא, מתוך מסד העובדות והנסיבות שהיו נכונות ותקפות, לעת מתן ההחלטה נשוא הערעור. עם זאת, ומטעמים פרקטיים, ובהסכמתה ההגונה של המשיבה, ניתן למערער להוסיף ולנהל דין ודברים ובירורים אל מול משרד הפנים, והשר העומד כיום בראשו, כדי לנסות ולמצות כל מהלך העומד לו, לשיטתו, על מנת להביא לשינוי החיוב האישי, או גובהו, ובאופן שיוכל לייתר ההכרעה בערעור. לצורך זה נדחה הדיון, והוסכם, כי אם מאמצי המערער, במישור זה, שמחוץ לכותלי בית המשפט, לא יצלחו, רק אז ישלימו הצדדים טיעוניהם בכתובים, וינתן פסק דין בערעור לגופו.
ביום 30.6.11, הוגשה לבית המשפט הודעת המשיבה ובה עמדתו הסופית של משרד הפנים, כמשתקף ממכתבו של סגן בכיר ליועץ המשפטי, עו"ד בביוף, וב"שורה תחתונה" נאמר, כי, החלטת שר הפנים הינה סופית ואינה עומדת עוד לערעור, וכי משרד הפנים עומד על כך שלא הוגשה בזמן אמת כל בקשה לשר, בוודאי לא במועד החוקי לכך, ושהפניה הראשונה, מטעם המערער, שניתן לראות בה משום השגה וערעור על החלטת השר, נעשתה ביום 30.9.10, כ- 4 שנים לאחר חלוף המועד החוקי של אותם 14 יום.
או אז - ולפי ההסכם הדיוני, שגובש, כאמור, במסגרת הליכי הערעור, התבקשו הצדדים להגיש את השלמת הטיעון הכתובה, כפי שאכן נעשה.
בנסיבות המיוחדות שנוצרו, ועל רקע הניסיון לאפשר למערער למצות את המהלכים במישור המינהלי, אל מול משרד הפנים, גם לאחר הגשת הערעור, שוב אין מקום לדיון התיאורטי והאקדמי, בדבר ההצדק לסירוב ליתן רשות להתגונן, כפי שנומק, לעת מתן ההחלטה, נשוא הערעור, ולאור בסיס הנתונים העובדתי דאז. כיום - אנו יודעים, שגם כחלוף למעלה משנה ממתן החלטת הרשמת, אין שינוי בעמדת משרד הפנים, המאמצים מצד המערער לא צלחו, וגם כיום אין בידו לבסס את דבר הגשת הערעור לשר, בשעתו, ואף אין בידו להראות עילה חדשה לפוטרו מהחיוב האישי, אף אם ניתן היה לאפשר לו להישמע כיום בטענה חדשה מעין זו.
מעבר לכך, ולו למען הזהירות, ומעבר לצריך, לא מצאתי שהחלטת כב' הרשמת, כפי שניתנה, היתה שגויה, וקביעתה כי הגנת המערער לא הוכחה כלשהו, ואף לא ברמה המזערית הנדרשת לקבלת רשות להתגונן, היתה נכונה לגופה. הטוען לכך שהגיש בקשה לשר במועד, צריך להיות יכול להראות אסמכתא כלשהי לדבר, ולו באמצעות סימוכין מהמשרד המכותב עצמו. בכל פניה מאוחרת יותר של המערער, נמצא, והמסמכים הללו צורפו לתיק, במסגרת מיצוי המהלך שפורט, שמשרד הפנים ממהר לאשר כל פניה, מיד עם התקבלה, תוך ציון שיבוצע המשך עדכון לגופה של הפניה. לא היה בידי המערער להציג, בעת הגשת בקשתו לרשות להתגונן, ובעצם עד היום, כל סימוכין לכך שפנה למשרד הפנים וביקש להשיג על ההחלטה בדבר חיובו האישי. המשרד כפר בכך, ובעקבותיו המשיבה, כי בקשה כזו הוגשה.
נמצא, איפוא, שעצם הגשת התביעה הכספית, להשבת כספי החיוב האישי, לקופת העירייה, היתה מחוייבת הדין, והעירייה, המשיבה, אך פעלה כחוק עת הגישה התביעה.
עוד נמצא, ואף הוסכם, ואף לא היתה ברירה אחרת, על פי המצב החוקי, שכל טענה הנוגעת לשורש החיוב ועילתו, אינה נושא להתדיינות במסגרת ההליך שיזמה המשיבה, וככל שלמערער טענות במישור הפעלת שיקול הדעת המינהלי של השר, וגורמים במשרדו, אין הדבר ניתן להתברר בגדר התביעה דנן.