השופט י' עמית:
שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 4.3.2012 (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) בת"א 1568/00.
תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא
1. המערער בע"א 3111/12 והמשיב בע"א 3245/12 (שייקרא לשם הנוחות להלן: המערער), יליד 1959, נפגע בתאונת דרכים ביום 31.5.1999, כאשר אוטובוס פגע מאחור ברכב בו נהג (להלן: התאונה). המשיבות בע"א 3111/12 והמערערות בע"א 3245/12 (שייקראו לשם הנוחות להלן: המשיבות) היו מבטחות רכבו של המערער במועד התאונה. בתאונה נפגע המערער ב"צליפת שוט", הוא פונה לחדר המיון שם בוצעו לו צילומים והושם לו צווארון, ושוחרר לביתו באותו יום. לאחר מכן החל המערער לסבול מכאבי גב וצוואר, נימול בידיים וברגליים, הגבלות תנועה בעמוד השדרה, כאבי ראש וסחרחורות. ביום 2.1.2000 עבר המערער ניתוח הכולל כריתת דיסקים, שתל עצם ואיחוי חוליות בצוואר (להלן: הניתוח). בנוסף, מצבו הנפשי הלך והידרדר, והוא נדרש לטיפולים רפואיים נפשיים ולאשפוז פסיכיאטרי שנמשך תשעה חודשים.
המערער הגיש כנגד המשיבות תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, והמחלוקת נסבה על שיעור הנזק.
2. הנכות הרפואית: לקביעת נכותו הרפואית של המערער, מינה בית המשפט מספר מומחים.
בתחום האורטופדי: ד"ר צ'צ'יק קבע כי למערער נכות צווארית בשיעור 30% ונכות גב התחתון בשיעור 10% לפי סעיפים (בהתאמה) 37(5)(ג) ו-37(7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). עם זאת, קבע המומחה כי נכויות אלו אינן נובעות מהתאונה אלא ממחלת OPLL ממנה סבל המערער עוד קודם לכן, מחלה המתבטאת בהיצרות של תעלת עמוד השדרה. המומחה אף לא מצא קשר סיבתי בין התאונה לבין כאבי הגב שהחלו שלושה חודשים לאחר התאונה. בחקירתו בבית המשפט, אישר המומחה כי להערכתו הבעיה התעוררה מיד לאחר התאונה, ומשכך, דחה בית המשפט את קביעתו לגבי היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות הצווארית, אך הותיר בעינה את קביעתו לגבי היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בגב התחתון.
בתחום הנוירולוגי: ד"ר רזון, שהתמנה כמומחה בתחום זה בעקבות המלצתו של ד"ר צ'צ'יק, קבע בשתי חוות דעת שערך כי התאונה החמירה את הנכות ממנה סובל המערער והקדימה את הצורך בניתוח, ולכן הציע לייחס מחצית מאחוזי הנכות למצבו הקודם של המערער, ואת המחצית השנייה לתאונה כלהלן: 30% בגין קיבוע צווארי לפי סעיף 37(1)א לתקנות (חופף לקביעת ד"ר צ'צ'יק), מתוכם יוחסו 15% לתאונה; 40% בגין חולשת גפיים לפי סעיף 39(3)א לתקנות מתוכם יוחסו 20% לתאונה; 10% בגין חולשת גף עליון שמאלי ממקור שורשי, לפי סעיף 81(1)א לתקנות.
בית המשפט אימץ המלצה זו כלשונה.
בתחום הנפשי: פרופ' אליצור הפנה את המערער לאבחון נוירו-פסיכולוגי אצל ד"ר קמפף-שרף, שבדקה את המערער, ומשהגיעה למסקנה כי אינו משתף פעולה והוא מנסה להטות את התוצאות במכוון, נמנעה מלהמשיך בבדיקה. על פי חוות דעתו של פרופ' אליצור, התאונה שהתובע עבר לא הייתה קשה ולא גרמה לו לתסמונת פוסט טראומטית. עובר לתאונה המערער סבל מנכות נפשית בשיעור 20% לפי תקנה 34ג לתקנות, ולאחר התאונה נוספה לכך החמרה נפשית זמנית בשיעור 10%, לפי סעיף 34ב לתקנות, לתקופה של שנה.
המערער עתר לפסילת פרופ' אליצור אך הבקשה נדחתה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה אך בשולי ההחלטה העיר בית המשפט כי "מן הראוי שלאחר חקירת המומחה יוותר פתח למבקש (למערער - י"ע) לשוב ולהביא את טענותיו לפני בית-המשפט המחוזי. במידת הצורך, ולאור הראיות שיעמדו לפני בית-המשפט באותה העת, יוכל בית-המשפט לשקול מינוי מומחה נוסף" (רע"א 6234/09, החלטת המשנה לנשיאה א' ריבלין מיום 17.11.2009).
פרופ' אליצור נחקר על חוות דעתו, ובעדותו הבהיר כי מצבו הנפשי של המערער אכן הידרדר, אך קיים ספק לגבי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ההידרדרות, וייתכן שהמערער מתחזה ומאדיר את נזקיו. המערער עתר למנות מומחה נוסף ובית המשפט נעתר לבקשה, ומינה כמומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה את ד"ר דרנל.
ד"ר דרנל בדק פעמיים את המערער, והפנה אותו לאבחון נוירו-פסיכיאטרי אצל הפסיכולוג הקליני ד"ר גאגין, שאף הוא ציין שיתוף פעולה חלקי מצד המערער בפגישתם הראשונה. בחוות דעתו העמיד ד"ר דרנל את נכותו הנפשית של התובע על 40% לפי סעיפים 34(ד) ו-(ה) לתקנות, וקבע כי יש להפחית מנכות זו 20% בשל מצב קודם. בחקירתו הנגדית, אישר כי המערער סבל לפני התאונה מהפרעת אישיות קשה, כי התנהג באופן מגמתי, ובשל בעיית האמינות החליט להפנותו לאבחון נוירו-פסיכולוגי.
שני המומחים מהתחום הנפשי סברו איפוא כי המערער סבל עובר לתאונה מנכות נפשית בשיעור של 20%. שניהם ציינו בחוות דעתם ש"שיתוף הפעולה של התובע בבדיקה היה חלקי, תוך נטיה להגזמה, האדרה ומגמתיות ביחס למצבו ולמידת חוליו" (עמ' 18 לפסק הדין). עם זאת, בעוד ד"ר דרנל קבע כי יש תוספת של 20% נכות נפשית צמיתה שנגרמה כתוצאה מהתאונה, סבר פרופ' אליצור כי לא נגרמה נכות נפשית נוספת.
על רקע המחלוקת בין המומחים בית המשפט העמיד את נכותו הנפשית של המערער על 10%.
לסופו של יום הנכות הרפואית המשוקללת של המערער בעקבות התאונה הועמדה על 45% (39% בתחום הנוירולוגי ו-10% בתחום הנפשי).
3. הנכות התפקודית: פגיעתו התפקודית של המערער הועמדה על ידי בית המשפט על 40%. מחד, נקבע כי יש בנכות הרפואית כדי להשפיע על כושרו של המערער לעסוק בעבודות פיזיות, ומאידך, המערער כלל לא ניסה להשתלב במעגל העבודה ואף ניסה ליצור מצג שווא כביכול אינו מתפקד כלל, מצג שבית המשפט מצא "רחוק מהמציאות בפועל". בהקשר זה הזכיר בית המשפט כי המערער אישר בחקירתו כי הוא מסוגל לנהוג ויש לו רישיון נהיגה, כי הוא עוסק במכירת ביגוד וכן בפעילויות צדקה שונות בעקבות חזרתו בתשובה. המערער אישר בחקירתו כי זכור לו מקרה שחוקר של חברת הביטוח ראה אותו עולה על סולם וקודח במקדחה. מדו"ח חקירה ומעקב שנערך אחר המערער במחצית שנת 2005 נצפה המערער מבקר בבית כנסת, נוהג ברכבו, נכנס לחנויות בגדים ויוצא מהן עם שקיות, מסתובב רגלית בשוק הפשפשים, מניח תפילין לאנשים משך כשעתיים, ומהלך ללא מקל הליכה, אם כי ניתן להבחין במגבלה בולטת בהליכתו.
4. לאור הקביעות דלעיל, פנה בית המשפט לשום את ראשי הנזק השונים.
בסיס השכר של המערער חושב לפי השתכרותו של המערער בחודשים עובר למועד התאונה והועמד על 4,600 ש"ח לחודש נכון למועד מתן פסק הדין. על בסיס זה חישב בית המשפט את הפסדי השתכרות המערער כדלקמן: