1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב - יפו (כבוד השופטת רונית פינצ'וק - אלט), בת.א. 17782/04 ות.א. 63931/04, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעתה של המשיבה 1 וחייב את המערערת לשלם לה כ - 149,314 ש"ח עבור סחורה שסופקה וכן בגין חוב שמקורו באי החזרת סחורה שסופקה לצורך תצוגה. כמו כן, דחה בית המשפט את תביעתה הנגדית של המערערת כנגד המשיבים 1 ו - 2, בסך כולל של 783,264.44 ש"ח, וחייבה בהוצאות שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מסכום פסק הדין בתוספת מע"מ כחוק.
רקע עובדתי:
2. המערערת והמשיבה 1 (להלן:
"המשיבה") הינן חברות העוסקות בשיווק מוצרי חשמל ותאורה. משיב 2 ( להלן:
"לסרי") הינו מנהל אצל המשיבה. בין המערערת למשיבה, התקיים מזה מספר שנים שיתוף פעולה עסקי, במסגרתו הוצגו מוצריה של המשיבה באולם התצוגה של המערערת, במטרה לגרום ללקוחות שמבקרים באולם לרכוש את מוצרי הראשונה דרך המערערת. המערערת גם נהגה להזמין סחורה מהמשיבה ולשלם עבורה בשוטף + 120.
3. בשלב מסוים, בתום מספר שנים של שיתוף פעולה, היחסים בין המערערת למשיבה עלו על שרטון. כתוצאה מכך, הגיע לסיומו שיתוף הפעולה העסקי בין הצדדים. לטענת המערערת, נבע הדבר מפעולותיהם האסורות של המשיבים, שהפרו את אמונה, כאשר עשו יד אחת עם עובד המערערת (להלן: "
בוקובזה") במטרה להונות אותה ולגרוף רווחים על חשבונה. עיקר טענתה של זו מתמקד בכך שבוקובזה, שעבד באולם התצוגה של המערערת, היה מפנה לקוחות שהגיעו לאולם לרכוש באופן ישיר מוצרים דרך המשיבה, תמורת מחיר זול יותר, וזאת במקום שירכשו מוצרים אלו דרך המערערת. לטענת המערערת, לסרי שיתף פעולה עם מעשיו של בוקובזה ואף עודד אותם, במטרה להגדיל את רווחי המשיבה, שהרוויחה יותר ממכירת מוצריה דרך בוקובזה, מאשר במצב בו אותם מוצרים נמכרו דרך המערערת. בעדות שמסר לחוקר של המערערת (
נספח ב'
להודעת הערעור), הודה בוקובזה כי בחמישה או שישה מקרים שונים ביצע עסקאות מול המשיבה ומול ספקים נוספים שהציגו את מוצריהם באולם, כאשר קנה את הסחורה ישירות מהספק ומכר ללקוח, תוך גזירת עמלה. בפעמים ספורות נוספות טען כי הפנה לקוחות שהגיעו לאולם התצוגה של המערערת לרכוש ישירות מהספקים, אך בלא שהיה מעורב באופן פעיל בעסקאות.
4. לאחר שמערכת היחסים העסקית בין הצדדים נותקה, טענה המשיבה כי למערערת נותר כלפיה חוב כספי המורכב מ - 2 נדבכים:
א. חוב בסך 114,109.64 ש"ח בגין חשבונית על סחורה שלא שולמה.
ב. חוב בסך 33,925 ש"ח בגין אי החזרת סחורה של המשיבה שהוצגה באולמה של המערערת.
5. המשיבה שלחה התראות למערערת באשר לתשלום החוב ומשלא הוסדר הדבר תבעה אותו בסדר דין מקוצר. המערערת הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה טענה כי לאור מעשי המשיבה, שעשתה יד אחת עם בוקובזה על מנת לגזול ממנה לקוחות ולהרוויח על חשבונה, זכאית היא לסעדים כספיים לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "
חוק עוולות מסחריות"), פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "
פקודת הנזיקין"), חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, להלן: ("
חוק החוזים"), חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: "
חוק עשיית עושר ולא במשפט") וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "
חוק איסור לשון הרע").
פסק דינו של בית המשפט קמא:
6. בית משפט קמא קבע כי תביעתה הכספית של המשיבה בגין הסחורה שסופקה ובגין הסחורה שהוצגה באולם התצוגה, נסמכת על חשבוניות שמהימנותן לא עורערה, ומאחר ואין חולק כי המערערת לא שילמה את הסכומים הנקובים, היא חבה במלוא הסכום בסך של 149,314 ש"ח. טענותיה של המערערת בנושא זה נגעו בעיקר לגובה החוב, באשר היא אמדה את שווי הסחורה שהוצגה באולם התצוגה בסכום מופחת, אך בית המשפט קבע כי המערערת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת להצדקת טענתה.
7. באשר לטענות המערערת לתביעה הנגדית, קבע בית המשפט שהטענות הנטענות אינן מבוססות כראוי בדין ובחומר הראיות. הטענה לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות ("התערבות לא הוגנת") נדחתה לאור סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, אשר מונע את האפשרות לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק ע"פ עילה זו. נדחתה גם כן עילת התביעה לקבלת סעד לפי סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות ("גזל סוד מסחרי"), לאחר שנקבע כי הלקוחות שהגיעו לאולם התצוגה, אותם לכאורה הפנה בוקובזה למשיבה, אינם נחשבים בגדר סוד מסחרי, כיוון שהם לקוחות אקראיים ופוטנציאליים בלבד, ולא חלק ממאגר לקוחות אשר המערערת השקיעה בהכנתו.
8. כמו כן, נדחתה התביעה בעילה החוזית מהסיבה שהמערערת לא הצליחה להוכיח את שיעור הפסד הרווח שנגרם לה מאותן עסקאות ספורות בין בוקובזה למשיבה שהוכח קיומן. מטעם כך נדחתה העילה הנזיקית. עוד נפסק כי המערערת לא השכילה להוכיח את שיעור התעשרותה שלא כדין של המשיבה מהעסקאות שבוצעו מול בוקובזה, ולחילופין כשלה בהוכחת הפסד הרווח שנגרם לה מאותן עסקאות. בית המשפט דחה גם את טענותיה של המערערת לפי חוק איסור לשון הרע.
9. המערערת הוסיפה וטענה כי המשיבה חבה לה כספים כדמי שכירות עבור הזכות שניתנה לה להציג את מרכולתה באולמה של המערערת, זאת על אף שגם לשיטתה של המערערת לא נערך בין הצדדים הסכם שכירות ואף הוסכם כי המשיבה לא תשלם דמי שכירות. בית המשפט פסק כי אין מקום לחיוב הנדרש, לאור ההסכם שבין הצדדים לפיו המשיבה לא תשלם דמי שכירות עבור הזכות להציג את מוצריה. המערערת יצאה נשכרת מההסדר, ע"י מכירת מוצרי המשיבה דרכה. כך נדחו כל טענותיה של המערערת בתביעה הנגדית, טענות כגון קנוניה שבין בוקובזה ללסרי וכן טענות אחרות.
טענות הצדדים בערעור
:
טענות המערערת:
10. אליבא דהמערערת, מקרה זה הוא בגדר אותם מקרים חריגים בהם על ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. טוענת המערערת כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע שלא הוכחה בפניו הקנוניה בין בוקובזה למשיבים, וזאת לאור העדויות שנפרסו לפניו. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות כשלא דן בהתקיימות רכיבי העילות החוזיות והנזיקיות לאור קביעתו בדבר היעדר הוכחת נזק. המערערת טוענת כי לא היה באפשרותה להביא הוכחה לשיעור הנזק, היות שמדובר בקנוניה ומעשי מרמה שנעשו "בהיחבא" ולכן היעדר הוכחת הנזק לא היה צריך לפעול לרעתה. כמו כן, טוענת המערערת לאחריותו של לסרי כשותף למעשים העוולתיים של בוקובזה לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
11. עוד נטען על ידי ב"כ המערערת, כי בית המשפט קמא טעה כאשר דחה את טענתה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, וכן כאשר קבע כי מעשי המשיבים אינם בגדר גזל סוד מסחרי, כמשמעותו בסעיפים 5-6 לחוק עוולות מסחריות. בהקשר זה, טוענת המערערת כי פרשנותו המשפטית של בית המשפט קמא בסוגיה זו הייתה שגויה, שכן לטעמה אותם לקוחות שהפנה בוקובזה למערערת הינם בגדר סוד מסחרי , וכן לדידה המחירים שדרשה מאותם לקוחות חוסים גם הם תחת הגנת הסוד המסחרי. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט קמא טעה כשדחה את טענותיה לחבותם של המשיבים לפי סעיפים 63,62,36,35 לפקודת הנזיקין , וכן נתפס לכלל טעות כאשר דחה את טענותיה לפי חוק עשיית עושר לא במשפט ולפי חוק איסור לשון הרע. לבסוף, טוענת המערערת כי לא היה ראוי לחייבה בגין הסחורה של המשיבה 1 שהוצגה באולמה, שכן המשיבה 1 סירבה לקבלה חזרה תוך זמן סביר ולכן יש לה חלק נכבד בכך שסחורה זו לא הוחזרה לה.
טענות המשיבים:
12. המשיבים נסמכים על פסק דינו של בית המשפט קמא, וטוענים כי המערערת מבקשת לבחון מחדש את התביעה, בעוד שאין זה תפקידה של ערכאת הערעור לעשות כן. באשר לטענת הקנוניה, אותה מכחישים המשיבים, נטען כי היוזמה להפנות לקוחות מסוימים ישירות לספקים, הייתה שייכת לבוקובזה עצמו וכי הוא הודה שפעל לבדו ועל דעת עצמו, ולכן בדין קבע בית המשפט קמא שלא הוכחה קנוניה. עוד טוענים המשיבים כי אין תחולה לסעיף 12 לפקודת הנזיקין על המקרה דנן, שכן המעשים המיוחסים לבוקובזה על ידי המערערת הינם בעלי היבטים פליליים ו/או הפרת חובות נאמנות, ובנוסף לא הובאו ראיות כי לסרי שיתף עצמו ו/או סייע ו/או פיתה את בוקובזה. המשיבים טוענים כי בדין דחה בית המשפט קמא את טענותיה של המערערת במישור הנזיקי והחוזי, שכן המערערת לא השכילה להוכיח את רכיבי העוולות, ובמיוחד לא הצליחה להוכיח כל נזק. אליבא דהמשיבים, המערערת יכלה בקלות להמציא נתונים לבית המשפט בנוגע להפסד הרווח שלכאורה נגרם לה מהעיסקאות בין בוקובזה למשיבים, ולמרות זאת נמנעה מלעשות זאת, ובחרה להסתמך על ספקולציות והערכות כלליות בלבד.