פסק-דין בתיק ע"א 27520-01-11

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת ד"ר א' סורוקר), מיום 18.11.10 (ת"א 120-07), שבו קיבל בית המשפט תביעה לפיצויי נזיקין שהגישה המשיבה נגד המערער, בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב תקיפה שתקפה כלב. בית המשפט מצא כי המערערים הם בעלי הכלב וחייב אותם לפצות את המשיבה בסכום של כ- 150,000 ש"ח. בית המשפט גם דחה הודעה לצד שלישי ששלחו המערערים למבטחתם, המשיבה 2, ובעת שמיעת הערעור הובהר כי המערערים אינם משיגים עוד על דחייה זו.

הערעור מופנה רובו ככולו לשאלת האחריות, וטענת המערערים היא כי לא הוכח שהכלב שתקף את המשיבה היה כלבם. הערה: במהלך הדיון נכנה את התוקף "כלב" ללא אבחנה במין הכלב, כפי שבדרך כלל נהגו הצדדים, אלא אם תידרש אבחנה כזו.

רקע

המשיבה, ילידת 1937, נפגעה מתקיפת כלב בבוקרו של יום 26.5.05, שעה שצעדה ברחוב האקליפטוס, ביישוב חופית. לדבריה תקף אותה כלב מסוג פוינטר, שהיה משוחרר ללא רצועה, קפץ עליה והפיל אותה ארצה. כתוצאה מכך נגרמו למשיבה שברים באמה ימנית ובירך ימין. מומחה שמינה בית המשפט קבע כי למשיבה נותרה נכות משוקללת בשיעור 19 אחוזים בגין הפגיעות הללו. המשיבה עברה תהליך שיקום והשתחררה לביתה בחודש ספטמבר 2005.

בכתב התביעה טענה המשיבה כי לאחר שובה לביתה, יצאה, עם בעלה, בבוקרו של אחד הימים, לאזור המקרה, כדי לחפש את הכלב התוקף. בסיור נוסף שעשתה במקום המקרה זיהתה את הכלב התוקף בוודאות, לאחר שהבחינה בחבורת נערים שביניהם הסתובב הכלב התוקף. כאשר שאלה את הנערים מי בעלי הכלב, השיב בנם של המערערים כי הכלב של משפחתו. המשיבה הוסיפה כי הכירה את הכלב מכך שראתה אותו בטיולי בוקר קודמים, וזיהתה אותו בביטחון ברגע שראתה אותו. עם גילוי זהות הכלב, שלח בעלה של המשיבה מכתב למערערים והמשיבה הגישה תלונה למשטרת ישראל.

המערערים הכחישו את טענות המשיבה כשעיקר טענתם שאין מדובר בכלבם.

פסק הדין דלמטה

אלו עיקר ממצאיו של בית משפט קמא:

הוכח שכלב קפץ על המשיבה וגרם לנפילתה. גרסת המשיבה נתמכה בתעודת חדר מיון שם מסרה על נסיבות האירוע, בתלונה שהגישה למשטרה, במכתב ששלח בן זוגה לאחר מספר חודשים למערערים ובפרטים שמסרה המשיבה למומחה מטעמה. עדותה של המשיבה הותירה רושם אמין.

המשיבה העידה כי הכלב שתקף אותה היה כלב מסוג פוינטר, גדול בצבע חום וכי מדובר בכלבם של המערערים. אין חולק שכלב דומה, שהמשיבה לא יכלה להבחין בינו לבין כלבם של המערערים, היה גם לבני משפחת שטיינברג המתגוררים בבית המרוחק ממקום המקרה.

באשר לזיהוי הכלב ככלבם של המערערים אמר בית המשפט " לא מונח בפני זיהוי וודאי של הכלב התוקף. יחד עם זאת, התובעת הרימה את הנטל להוכיח ברמה המספקת במשפט האזרחי (51%) כי כלבתם של [המערערים] היא זו שקפצה עליהם ביום התאונה" (פיסקה 14 בפסה"ד).

בית המשפט פירט את הטעמים שהביאוהו למסקנה העובדתית האמורה ואלה הם:

א.         עדותה של המשיבה הותירה רושם אמין, תשובותיה היו זהירות והתרשמותו הייתה כי היא מבקשת לדייק בעדותה.

ב.         בית משפחת המערערים אינו תחום בגדר וקיים מעבר חופשי בין חצרו לבין הרחוב. לעומת זאת ביתה של משפחת שטיינברג (המחזיקה אף היא בכלב דומה מאותו סוג) מוקף גדר גבוהה, כפי שאף עולה מהתמונות שהוצגו ע"י ב"כ המערערים נ/1 ו- נ/2.  בית משפט קמא הסביר כי בהעדר גדר לבית המערערים, המעבר החופשי בין החצר לרחוב מקל על יציאת הכלב ו" מחזק את ההסתברות שכלב הנתבעים הוא שנכח באירוע".

ג.          בית משפחת המערערים נמצא " בסמוך יחסית למקום האירוע", לעומת בית משפחת שטיינברג ש" ממוקם רחוק יחסית ממקום האירוע".

ד.         נדחתה טענתו של המערער, כי כלבתו אינה יוצאת לרחוב ללא ליווי, מפני שלא זכתה לגיבוי ראייתי. המערערת לא הגישה תצהיר עדות ראשית ובכך נמנעה מלהעמיד את גרסתה בחקירה שכנגד.

ה.         המערער אישר שנהג לשחרר את הכלב בלילות בניגוד לחוק.

ו.          המערערים לא זימנו את בנם למסור עדות כנגד עדותה של המשיבה, שבעת שפגשה בבנם עם הכלב, היה הכלב ללא רצועה ולא קשור.

לסיכום סוגיה זו של זיהוי הכלב התוקף, קבע בית משפט קמא כי עפ"י מאזן ההסתברויות הנדרש בהליכים אזרחיים, לנוכח אמינות התובעת וגרסתה העקבית (סעיף 15 בפסה"ד), בצד הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, ניתן לקשור את כלב המערערים לתקיפה ברמה ראייתית מספקת. בית משפט קמא אף זקף לחובת המערערים את הימנעותם מלהעיד את המערערת ואת בנם, באופן שיזים את הראיות שהציגה המשיבה בדבר זיהוי הכלב ככלבם של המערערים.