המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:
1. כיצד ייקבע מעמד הפיצוי אשר נפסק לזכות בעל-דין בגין ויתור על נכס מכביד? האם רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי במעמד של הוצאות פירוק, הוצאות פשיטת רגל או הוצאות הקפאת הליכים, לפי העניין? או שמא מחייבות הוראות החוק כי הפיצוי ייפסק תמיד במעמד של חוב בר-תביעה? אלה הן השאלות העומדות במוקד הערעור שלפנינו.
2. המשיבה 5 - חברת ג'אמפ אופנה בע"מ (להלן: החברה) - התקשרה בחוזה שכירות ארוך-טווח עם המשיבות 4-1 (להלן ביחד: המשיבות), שבו התחייבה לשכור מידיהן נכס מקרקעין לתקופה של עשר שנים. בהמשך נקלעה החברה לקשיים כספיים, ולפני שחלפה שנה מיום תחילת השכירות ניתן כנגדה צו הקפאת הליכים. במסגרת אותו הצו מונה לחברה נאמן. זמן קצר לאחר מכן הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה לוותר על חוזה השכירות בטענה כי הוא מהווה נכס מכביד (כהגדרתו בסעיף 360 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983).
טרם שניתנה החלטה בבקשת הנאמן, אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים של החברה. בהסדר זה נקבע כי נושים רגילים יהיו זכאים להיפרע כ-30% מחובם, וכי סכום זה ישולם להם בפריסה על-פני חמש שנים.
3. ביום 22.2.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) את בקשת הנאמן לוותר על הסכם השכירות, חרף התנגדות המשיבות. לצד זאת, קבע בית המשפט כי הוויתור ייכנס לתוקפו רק ממועד פינויו הסופי של המושכר, ובכפוף לשיפוי המשיבות באמצעות תשלום דמי שכירות מלאים למשך ארבעה חודשים ממועד הפינוי. כן קבע בית המשפט כי מעמד הפיצוי יהא כשל הוצאות הקפאת הליכים.
על קביעה אחרונה זו נסב הערעור שלפנינו.
4. לטענת המערער - הוא הנאמן - סעיף 365 לפקודת החברות קובע באופן ברור ונחרץ כי בעל-דין שנפגע מוויתור על נכס מכביד זכאי לפיצוי במעמד של חוב בר-תביעה בלבד. העולה מהוראת חוק זו, כך סבור הנאמן, הוא כי המחוקק ביקש להבטיח שמעמד הנפגע מוויתור יהיה זהה למעמדם של יתר נושי החברה, וכי לא תינתן לו כל עדיפות על פניהם בפירעון החוב. עוד טוען הנאמן כי אף אם ניתן לסטות מהאמור בסעיף 365 הנ"ל ולהעניק במקרים חריגים פיצוי במעמד של הוצאות פירוק (ובענייננו - הוצאות הקפאת הליכים), הרי שאין לכך כל הצדקה בנסיבות המקרה שלפנינו. מכאן, כך מסכם הנאמן, שיש לקבל את הערעור ולהורות כי הפיצוי שנפסק לזכות המשיבות יהא במעמד של חוב בר-תביעה בלבד. גם המשיב 6 - כונס הנכסים הרשמי - מצטרף לעמדה עקרונית זו.
5. המשיבות מצידן סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתן, סעיף 361(ג) לפקודת החברות מקנה לבית המשפט, בבואו לאשר ויתור על נכס מכביד, סמכות כללית ונרחבת ליתן כל צו שנראה לו צודק. בגדר סמכות זו, כך הן מוסיפות, רשאי בית המשפט לפסוק לנפגע מהוויתור פיצוי במעמד של הוצאות פירוק (ובענייננו כאמור - הוצאות הקפאת הליכים). אשר לסעיף 365 לפקודת החברות, טוענות המשיבות כי הוא מהווה ברירת מחדל בנוגע למעמד הפיצוי, וכי אין הוא חל מקום שבית המשפט מפעיל את הסמכות הנתונה לו בסעיף 361(ג) ומקנה לנפגע פיצוי במעמד אחר. עוד מדגישות המשיבות כי בנסיבות העניין שלפנינו קיימת הצדקה מיוחדת להעניק להן עדיפות בפירעון החוב. זאת שכן אלמלא נפסק לזכותן פיצוי במעמד של הוצאות הקפאת הליכים, היו זכאיות הן, מכוח סעיף 365 האמור, לתבוע מקופת החברה את מלוא שווי החוזה, קרי: דמי שכירות עבור תשע שנים נוספות. מכאן - כך ממשיכה הטענה - שהחלטת בית המשפט קמא להקנות למשיבות פיצוי מופחת במעמד של הוצאות הקפאת הליכים, מגלמת חיסכון משמעותי לקופת החברה המקדם את טובתם של כלל הנושים. על רקע כל אלה סבורות המשיבות כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי אין כל מקום להתערב בו.
לחלופין טוענות המשיבות כי אף אם שגה בית המשפט קמא בפרשנות שהעניק לסעיפי החוק הרלוונטיים, הרי שבנסיבות המקרה לא יהיה זה צודק להתערב בפסק הדין מושא הערעור. זאת שכן קבלת הערעור פירושה כי המשיבות הופכות לנושות רגילות של החברה, הזכאיות על פי הסדר הנושים להיפרע רק כ-30% מחובם. תוצאה שכזו, כך סבורות המשיבות, שומטת את הקרקע תחת האיזונים שערך בית המשפט המחוזי שעה שהקנה להן מלכתחילה פיצוי מופחת, תוך הנחה כי הוא ישולם במלואו.
6. טרם שניגש לגופם של דברים, מן הראוי לציין כי בעת שניתן פסק הדין מושא הערעור, סמכות הוויתור על נכס מכביד הוקנתה באופן מפורש בחקיקה רק לנאמן בפשיטת רגל (ראו: סעיף 115 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980), ולמפרק בפירוק (ראו: סעיף 361 לפקודת החברות), אולם לא לבעל תפקיד המתמנה במסגרת הליך של הבראת חברה. אף-על-פי-כן, בית המשפט המחוזי לא ראה קושי להחיל את דיני הנכס המכביד המעוגנים בפקודת החברות על הליכים של הבראה, ובדרך דומה נקטו הצדדים גם בערעור שלפנינו.
ביני לביני, נתקבל בכנסת תיקון לחוק החברות, התשנ"ט-1999 אשר מסדיר לראשונה מספר סוגיות בעלות חשיבות בתחום דיני הבראת החברות (ראו: חוק החברות (תיקון מס' 19), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 19). תיקון זה צפוי להיכנס לתוקף בראשית שנת 2013). בכללן של סוגיות אלה עוגנה גם סמכותו של בעל תפקיד המתמנה במסגרת הליך של הבראת חברה לוותר על "חוזה קיים" (המוגדר בסעיף 350ח(א) לחוק החברות שלאחר תיקון 19). להסדר זה עוד נשוב בהמשך הדברים, שכן יש בו כדי להאיר על הסוגיה שבמחלוקת. מכל מקום, משתיקון 19 טרם נכנס לתוקפו, ומשטענות הצדדים ממילא מבוססות על ההנחה כי הוראות פקודת החברות הן שחלות בענייננו, נפסע גם אנו בתלם ונבחן את המקרה בראי הוראותיה של פקודת החברות.
יאמר כבר בפתח הדברים כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, למעט כפי שיפורט.
חוב בר-תביעה או הוצאות הקפאה?
7. תכליתם של דיני הנכס המכביד היא לאפשר לנאמן, למפרק או לבעל התפקיד בהליך של הבראה (לשם הפשטות, להלן יכונו כל השלושה: בעל התפקיד) להשתחרר מנכסים ומהתחייבויות שמכבידים על קופת החייב ומביאים לדילול במסת נכסיו (להגדרה מהו "נכס מכביד", ראו: סעיף 360 לפקודת החברות; עפר גרוסקופף "ויתור על נכס מכביד" המשפט ו 33 (2001)). לדינים אלה יש חשיבות רבה הן בהליך של פירוק הן בהליך של פשיטת רגל, אולם חשיבותם מתעצמת מקום שהחברה נתונה בעיצומו של הליך הבראה, כבענייננו. זאת בשל שבמקרים כגון אלה עלול הנטל הכספי הכרוך בנכס המכביד להערים קשיים רבים על מאמצי ההבראה, ואף להביא לכישלונם.
8. אין חולק בענייננו כי הסכם השכירות שכרתה החברה עם המשיבות הוא "חוזה ללא רווח" אשר עומד בהגדרת "נכס מכביד" (ראו: סעיף 360(3) לפקודת החברות). המחלוקת שלפנינו נוגעת אך ורק לשאלה אם בבואו לפסוק פיצוי לבעל-דין שנפגע מהוויתור, נתונה לבית המשפט גם הסמכות לקבוע את מעמדו של פיצוי זה.
לצורך הכרעה במחלוקת נדרשים אנו לשתי הוראות חוק. ההוראה האחת נוגעת לתפקידו של בית המשפט בהליך הוויתור, והיא מעוגנת בסעיף 361(ג) לפקודת החברות. סעיף זה קובע כדלקמן:
"בית המשפט בבואו ליתן רשות לוויתור רשאי לדרוש שיינתנו הודעות לאנשים מעונינים, להתנות את מתן הרשות וליתן כל צו אחר, הכל כפי שייראה לו צודק" [ההדגשה הוספה, א' ר'].
הוראת החוק האחרת עוסקת בזכותו של בעל-דין שנפגע מהוויתור לקבל פיצוי בגין נזקיו. בעניין זה קובע סעיף 365 לפקודת החברות כך:
"הנפגע מחמת ויתור לפי סימן זה, יראו אותו כנושה של החברה כדי סכום הפגיעה ולפי זה יהיה לו חוב בר-תביעה בפירוק" [ההדגשה הוספה, א' ר'].