1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ר' ערקובי) אשר ניתן ביום 17/6/10 בת.א 38268/04, לפיו פינויים של המשיבים ממקרקעין של המערערת הותנה בכך, שהמערערת תקים עבורם בית כנסת חילופי על מגרש שבבעלותה. במסגרת הערעור משיגה המערערת גם על החלטת בית משפט קמא מיום 24/5/07, אשר כונתה על ידו "פסק דין חלקי" (להלן -"
ההחלטה הראשונה").
2. במסגרת ההחלטה הראשונה קבע בית משפט קמא את הממצאים הבאים: המערערת היא הבעלים של המקרקעין שעליהם הוקם בית הכנסת של המשיבים; בית הכנסת מצוי במקום ופועל בו מזה שנים רבות, לפחות משנת 1948; מעולם לא ניתן פסק דין פינוי כנגד בית הכנסת ולא הוגשה נגדו תביעת פינוי; המערערת קבלה זכויות בניה נוספות מעבר לאמור בתב"ע על מנת לבצע פינויים.
על יסוד תשתית עובדתית זו, אשר אינה שנויה בשלב זה במחלוקת, קבע בית משפט קמא, כי זכויותיהם של המשיבים הנן של בני רשות גרידא, וכי אין מדובר ברשות בלתי הדירה. עם זאת הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי משמדובר בבית כנסת הפועל למעלה מיובל שנים, ומנגד קיומו מפריע לפיתוח האזור, הצדק מחייב את פינויו בתנאים "
שישמרו הן על קיומו של בית הכנסת, במקום אחר אומנם אך על קיומו, והן תינתן לתובעת האפשרות לפתח ולהקים את הפרויקט שהיא חפצה בו". משכך, הורה בית משפט קמא על פינויו של בית הכנסת מהמקרקעין תוך שקבע כי "
המדובר בפינוי מותנה. התנאי הנו הקמת בית כנסת חילופי במתחם העתידי, ובשלב הביניים העמדת בית כנסת אחר לטובת המתפללים והעמותה, או לחילופין פיצוי כספי שיאפשר בניית בית כנסת חילופי". בהינתן שהצדדים לא טענו בפני בית משפט קמא בעניין התנאים לפינוי, ולא הונחה כל תשתית עובדתית בדבר שווי של בית הכנסת, עלות הקמתו, ואפשריות הבניה במתחם, הועיד בית משפט קמא ישיבות נוספות לשם בירור עניינים אלו, כפי שנעשה הלכה למעשה בחלקה השני של ההתדיינות.
3. בפסק דינו הסופי של בית משפט קמא, אשר יצא מלפניו ביום 17/6/10, קבע בית משפט קמא כי על המערערת לבנות עבור המשיבים בית כנסת חילופי במקרקעין, על גבי מגרש שהוקצה למערערת, וזאת כתנאי לביצוע הפינוי. לחילופין ולמקרה שקביעה זו לא תעמוד בערעור נדרש בית משפט קמא לחלופת הפיצוי הכספי וקבע כי על המערערת יהיה לפצות את המשיבים בעלות הקמתו של בית כנסת בגודל של 250 מ"ר בסכום כולל של 1,500,000 ש"ח, ו"
בנוסף להעמיד לרשותם מקרקעין בשטח המתאים בניית בית כנסת בגודל של 250 מ"ר, שטח שיהיה בבעלותה של התובעת ולשימושם של הנתבעים".
התנייתו של הפינוי בתנאים שפורטו לעיל בוססה על שני נתונים:
האחד, מוצגים נת/2 -נת/3 (בבית משפט קמא) מהם עלה, כי למערערת הוקנו בתכנית 5,000 מ"ר עבור פינויים;
השני, מוצג נת/1, שבו, להשקפת בית משפט קמא, התחייב עו"ד שוב, בשם המערערת, כי "
עם הקמת הפרויקט ישולב בית הכנסת באחד מהמגרשים בהם יוקצו הזכויות לקבוצה המיוצגת על ידי עו"ד משה שוב". בית משפט קמא הטעים, כי על יסודה של התחייבות זו, בין היתר, החליטה רשות התכנון לדחות את התנגדויותיהם של המשיבים לתכנית. נוכח משקלם המצטבר של נתונים אלו, וסברתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה אין מניעה תכנונית לבנות בית כנסת חילופי במגרשים המוקצים למערערת, ראה בית משפט קמא לקבוע את התנאים שפורטו לעיל.
3. המערערת לא השלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא, על שני חלקיו, והגישה את הערעור שלפנינו.
המשיבים בקשו לסלק את הערעור על הסף בטענם כי מדובר, למעשה, בהשגה על החלטתו הראשונה של בית משפט קמא המהווה "
פסק דין", אשר המועד לערער עליו חלף זה מכבר. לעצם העניין תמכו המשיבים בתוצאתו הסופית של פסק הדין, מנימוקיו.
דיון והכרעה
4. דין טענת הסף של המשיבים להידחות: החלטתו הראשונה של בית משפט קמא, אשר כונתה על ידו "
פסק דין חלקי", לא העניקה למערערת את מלוא הסעד המבוקש, ואף לא סעד אחד מבין מספר סעדים שהתבקשו על ידה, ואף לא הייתה אופרטיבית, שכן סעד הפינוי הותנה בתנאים שעדיין לא נדונו וממילא לא הוכרעו. בנסיבות אלו אין החלטה זו מהווה סוף פסוק לגבי סעד הפינוי, אלא היא רק שלב ביניים, המהווה נדבך ראשון לקראת פסיקתו של הסעד הסופי. המסקנה המתחייבת היא, כי מדובר בהחלטת ביניים גרידא, אשר המערערת זכאית להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. ראו והשוו: ע"א 2205/99 [מחוזי ת"א]
אלון מתכת בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל [ניתן ביום 5/10/10], והאסמכתאות המובאות שם.
5. ומכאן לגופם של דברים: בפסק דין אשר ניתן ביום 7/2/11 בע"א 1187/09 [מחוזי ת"א]
רמ-נח בע"מ נ' עבודי (להלן -
עניין עבודי), נדרש בית משפט זה לפסק דין אחר של בית משפט קמא שעסק בתביעת פינוי שהוגשה על ידי המערערת כנגד מחזיקים אחרים במתחם "סומייל", שבו נמצא בית הכנסת נשוא ההליך דנן. בית המשפט המחוזי פסק, בהסתמך על ההלכות הפסוקות בעניין פינוי בר רשות חינם, כי לא היה מקום להתנות את פינויים של המחזיקים דהתם בפיצוי, הגם שיש מקום לאשר להם להגיש תביעה עצמאית ונפרדת לפיצוי, שבה גם תוכל המערערת לשטוח את טענותיה בעניין דמי שימוש ראויים. בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין לבית המשפט העליון - נדחתה (רע"א 2060/11).
המערערת טוענת, כי פסק הדין שניתן בעניין
עבודי יפה ככתבו וכלשונו גם למקרה שלפנינו. בתוך כך חולקת המערערת על ממצאו העובדתי של בית משפט קמא, לפיו נתנה על ידה התחייבות להקים את בית הכנסת על מגרש המוקצה לה. לטענתה, כל שנאמר על ידי עו"ד שוב בוועדת התכנון הוא, שבית הכנסת יבנה על מגרש שיוקצה למשיבים על ידי העירייה, וזאת כפי שהמליצו הגורמים המקצועיים.
המשיבים מאבחנים את פסק הדין שניתן בעניין
עבודי בהטעימם, כי בענייננו הודיעה המערערת לרשות התכנון, באמצעות עו"ד שוב, ללא סייג או שיור, כי תקים את בית הכנסת במגרש המוקצה לה, כאשר רשות התכנון אף דחתה את התנגדויות המשיבים על יסוד הצהרה זו. עוד נטען, כי בניגוד בעניין
עבודי הגישה המערערת נגד המחזיק תביעות פינוי קודמות, מה שאין כן בענייננו, וכי דין בית כנסת שונה מדין נכס אחר.
6. נוכח מכלול הנתונים נראה, כי השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בענייננו היא, מה היה תוכן הודעתו של עו"ד שוב לרשות התכנון. ככל שנתנה על ידי עו"ד שוב, בשם המערערת, התחייבות להקים עבור המשיבים בית כנסת חילופי על מגרש המוקצה למערערת, אשר על יסודה, בין היתר, דחתה רשות התכנון את התנגדויותיהם של המשיבים - קשה למצוא טעות בתוצאתו של פסק הדין, שהרי התחייבויות יש לכבד, על אחת כמה וכמה לאחר שעל יסודן שינה הצד שכנגד את מצבו לרעה. לעומת זאת, ככל שלא ניתנה על ידי המערערת התחייבות כזו דומה, כי מן הראוי לבחון, האם בעובדה שבענייננו מדובר בבית כנסת הפועל במקום למצער משנת 1948, שלא הוגשה נגדו תביעת פינוי בעבר, יש כדי להצדיק תוצאה שונה מהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בעניין
עבודי הנ"ל.
7. דא עקא, ממצאו העובדתי של בית משפט קמא בסוגית הודעתו של עו"ד שוב אינו מבוסס די הצורך: דברי עו"ד שוב, כפי שהושמעו על ידו בישיבת הועדה, לא נרשמו בפרוטוקול הועדה שהוגש לבית משפט קמא כראיה; נוסח החלטתה של הועדה אינו חד-משמעי ועשוי לתמוך הן בפרשנותם של המשיבים, לפיה מדובר בהתחייבות להקים את בית הכנסת על מגרש המוקצה למערערת, הן בפרשנותה של המערערת, לפיה בית הכנסת יוקם על קרקע המיועדת לצרכי ציבור, שתוקצה על ידי העיריה; בהינתן שהגורמים המקצועיים התכוונו ממילא להמליץ לוועדת ההקצאות להקצות למשיבים מגרש המיועד לצרכי ציבור שאלה היא, מה ההיגיון, מבחינתה של המערערת, להתחייב להקים את בית הכנסת דווקא על מגרש המוקצה למערערת. בית משפט קמא לא נתן דעתו על שאלה זו; ואם בכך לא די, הרי שעו"ד שוב עצמו לא זומן למתן עדות, וכך גם לא נשמעה עדותו של גורם מוסמך מטעם רשות התכנון.
8. אין להוציא מכלל אפשרות, כי יסודו של חוסר הבהירות דלעיל בכך שהעיסוק בסוגיית הודעתו של עו"ד שוב - אשר ניתנה לאחר מתן החלטתו הראשונה של בית משפט קמא והובאה כראיה רק בחלקה השני של ההתדיינות - נעשה מבלי שהונחה לו מסגרת דיונית סדורה בכתבי הטענות. עם זאת, משהונחה ראיה חשובה זו על שולחנו של בית משפט קמא - לא ניתן היה להתעלם ממנה, שהרי אם תוכן הודעתו של עו"ד שוב הנו כפי ממצאו של בית משפט קמא, הרי שיש בה, כאמור, כשהיא לעצמה, כדי לבסס את תוצאתו של פסק הדין.
9. משכך הם פני הדברים, איננו רואים מנוס מקבלתו של הערעור, מביטולם של התנאים שקבע בית משפט קמא כתנאי לפינוי המשיבים, ומהחזרת הדיון לבית משפט קמא, על מנת שיקיים בירור עובדתי מלא בסוגית תוכן הודעתו של עו"ד שוב לרשות התכנון והשלכותיה בנסיבות העניין. בית משפט קמא יאפשר לצדדים לזמן עדים נוספים בסוגיה זו. בהיאסף הנתונים העובדתיים ולאחר שמיעת טענותיהם של הצדדים יוציא מלפניו בית משפט קמא פסק דין חדש, שבו יבחן בשנית את עמדתו באשר לתנאים לפינוי, וזאת בהתייחס, בין היתר, לעניין
עבודי הנ"ל.
הוצאות הערעור נקבעות על סך 20,000 ש"ח ובית משפט קמא יכריע בפסק דינו מי מהצדדים ישא בהן.
העירבון יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.