השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט עמית) מיום 23.10.08 בתיק א' 195/01. עניינו של התיק, טענות המערערים לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מסיווג שגוי של סוללות לצרכי מס.
רקע
ב. בשנים 1992-1991 ייבאה המערערת 1 (להלן המערערת) סוללות למכשירי טלפון סלולריים, אשר באותה תקופה החלו להתבסס (באמצעות חברת מוטורולה) בשוק הישראלי. לשיטת המערערת, חברה ותיקה אשר בידה פלח משמעותי משוק הסוללות בישראל (המערער 2 הוא בעליה ומנהלה של המערערת), סיווג המכס המתאים של הסוללות חייב במס קניה בשיעור 12%; ואולם, המשיבה סיוגה את הסוללות באופן שחייב במס קניה בשיעור 45%. לאורך שנת 1992 התקיימו בין הצדדים מגעים בשאלת הסיווג המתאים (לרבות פניה לועדה הבין-מכסית לסיווג טובין שמושבה בבריסל), וביום 23.7.1992 הגישה המערערת תביעה לסעד הצהרתי לגבי הסיווג המתאים (ת"א (שלום חיפה) 11612/92). ביום 4.10.92 הודיעה המערערת לגורמי המשיבה:
"לאור רמת המחירים בשוק הישראלי של המוצר הנדון, ולאור ידיעת המחיר המקובל בעולם אין לי מנוס מלהסיק שיבואנים אחרים משחררים את המוצר לפי סיווג דומה לזה אותו אני טוען או לפחות ברמת מיסוי דומה... לאור העובדה שסיווגי לא הוסכם ידכם נאלצתי להפסיק לייבא את המוצרים הנדונים עקב אי יכולתי לעמוד בתחרות, ופלח השוק בו עמדתי להתבסס נתפס על ידי יבואנים מתחרים".
בשנת 2001 - לאחר מתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין יורוקום (ע"א 655/99 יורוקום תקשורת סלולרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 577; ניתן ביום 19.6.01) - קיבל בית משפט השלום את עמדת המערערת בשאלת הסיווג. ואולם, עוד בטרם ניתן פסק הדין בבית משפט השלום (ואף לפני שהוכרע עניין יורוקום בערכאה הדיונית; ה"פ (תל אביב) 1453/97 יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ניתן ביום 15.12.98) הגישו המערערים תביעה נזיקית לבית המשפט המחוזי בחיפה, היא התביעה העומדת ביסוד ההליך דנא.
ג. בסופו של דבר, לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן, הובהרו עילות התביעה (לרבות לאחר שניתנו החלטות ביניים מנומקות) והוגשו סיכומים, הציג בית המשפט המחוזי (פסקה 13 לפסק הדין) את עילות התביעה באופן הבא: (1) רשלנות, תרמית והפרת חובה חקוקה - בכל הנוגע להתנהלות המשיבה שהביאה לקביעת הסיווג הגבוה (להלן טענת הרשלנות); (2) הפליה בין המערערים לבין חברות אחרות שעסקו ביבוא סוללות למכשירי טלפון סלולריים (להלן טענת ההפליה).
ד. טענת ההפליה מתייחסת, למעשה, לשני עניינים ולשתי תקופות שונות: (1) הפליה בשנת 1992: נטען, כי בעוד שמן המערערת נדרש מס בשיעור 45% ייבאה חברת מוטורולה ערכות של מכשירי טלפון סלולרי עליהן שילמה 15% מס, הפרידה מתוכן את הסוללה הרזרבית ומכרה אותה בנפרד - ובכך למעשה ייבאה סוללות במס מופחת. נטען, כי המדינה התרשלה בהפעלת סמכויות הפיקוח, ובכך שאיפשרה לפרקטיקה זו להתקיים; (2) הפליה בשנת 2000: לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין יורוקום, הגיעה המשיבה להסדר עם מספר חברות שעסקו ביבוא סוללות, לפיו יוכלו לייבא סוללות לפי הסיווג הנמוך, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית לגבי יתרת הסכום (ראו בג"ץ 3/00 סמיקום לקסיס בע"מ נ' מנהל אגף המכס והמע"מ (לא פורסם)). נטען, כי היה על המשיבה להביא אפשרות זו לידיעת המערערים, וכי הימנעותה מכך הפלתה אותם לרעה (וכאן ההתייחסות היא גם למערערת 2, חברה נוספת בשליטת המערער שניסתה כוחה ביבוא סוללות למכשירים סלולריים בשנית 1998); (3) בסיכומים (אך לא בכתב התביעה המתוקן) נטען גם, כי המשיבה עוולה כלפי המערערות בכך שלא הסדירה בחקיקה פרט מכס ספציפי לעניין סוללות אלה.
פסק הדין קמא
ה. בית המשפט קמא דחה את התביעה, על כל עילותיה, בפסק דין ארוך (75 עמודים) ומנומק ביותר. חלקים משמעותיים ממנו נכתבו, כפי שהעיד בית המשפט על עצמו, "מעבר לצורך" (ראו פסקה 58) ולמעלה "מן הנדרש" (ראו פסקה 73). נידרש איפוא אך לאותם חלקים, ולאותה רמת פירוט, הנחוצים לצורך הכרעה בערעור. לצורך התמונה הכללית נציין קביעות אלה: ראשית, כי כל עילות התביעה התיישנו (לטענת הרשלנות ראו פסקה 53; לטענת ההפליה "הרגילה" ראו פסקה 29; לטענת העוולה "החוקתית" ראו פסקה 31); שנית, כי לא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות (לאי-קיומה של רשלנות ראו פסקה 51; להיעדר קשר-סיבתי וצפיות ראו פסקה 52); שלישית, כי גם טענת ההפליה לא הוכחה (לגבי התקופה הראשונה ראו, לדוגמה, פסקה 26; לתקופה השניה ראו פסקה 55); רביעית, כי המערערים לא הוכיחו את הנזק לו הם טוענים (ראו, בין היתר, פסקאות 61-60); חמישית, נדחתה לגופה הטענה לגבי אי-חקיקתו של פרט מכס ספציפי (פסקה 57). כך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק דינו (פסקאות 73-72):
"התביעה מתבססת על שורה של הנחות היפותטיות וספקולטיביות, שנערמות האחת על גבי השניה כמגדל של קלפים, וכל המגדל עומד על שלוש רגליים עובדתיות דקיקות ככפיסי גפרורים:
א. טענה שהמכס הסתיר בכוונת מכוון את המכתב הראשון של ועדת בריסל מיום 27.5.92.
ב. טענה שהמכס הטעה ברשלנות או בכוונת מכוון את ועדת בריסל, מה שגרם לועדת בריסל לשנות את טעמה ולהסכים שיש לסווג את הסוללה על פי הסיווג הגבוה.
ג. טענה כי בשנת 1992 מוטורולה (פלאפון) פרקה את ערכת הטלפון שייבאה ומכרה סוללות בנפרד.
... בדרך הארוכה שעברנו לעיל, בחנו אחת לאחת את הטענות העובדתיות והראינו כי אין בהן ממש, ומשכך, נשמט כל מגדל ההנחות שנבנה על אותן טענות. הראינו כי דין כל אחת מעילות התביעה להידחות גם מחמת התיישנות. למעלה מן הנדרש, בחנו אחת לאחת גם את שורת ההנחות ההיפותטיות עליהן נבנתה התביעה, וראינו כי גם בהן אין ממש".
כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ואף הוא מפורט, מנומק וערוך היטב. דומה כי הערעור מתייחס כמעט לכל רוחב יריעת המחלוקת בבית המשפט המחוזי, ולכל הסוגיות והקביעות שנזכרו מעלה. ואולם, סבורני כי בדרך טיעונם של המערערים ניתן להצביע על מספר נקודות קריטיות, בחינת "צוואר בקבוק", ומאחר שאלה לא הוכחו כדבעי - מתייתר הדיון ברוב המכריע של הטענות, ואין צורך להידרש לשאלת התיישנותן של עילות התביעה, ואף לא לחלק ניכר מעילות התביעה עצמן. אדרש איפוא לנקודה מכריעה אחת ביחס לכל אחת מהתקופות הרלבנטיות כאמור (התקופה הראשונה בשנת 1992; התקופה השניה בשנת 2000), ואנמק בקצרה מדוע לא הוכיחו המערערים את טענותיהם בעניינה ועל כן אין דין הערעור להתקבל.
האם הוכח, כי נטישת השוק על ידי המערערת קשורה למכירת סוללות שיובאו בתעריף נמוך יותר?
ו. נפתח בתקופה הראשונה. יש לזכור כי גם לשיטת המערערים סיווג המכס המוטעה בראשית שנות התשעים (אשר בצדו מס קניה בשיעור 45%) חל על כל מי שביקש לייבא סוללות - ולא ניתן איפוא לומר כי פגע דווקא במערערים, כי הוא מפלה, או כי בגללו נטשה המערערת שוק זה. כפי שציינו המערערים בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי:
"אין חולק על כך שעצם יבוא מכשיר טלפון סלולרי בערכה הכוללת שתי סוללות אינה מהוה הפליה, ההפליה היא בלגיטימציה שניתנת לחברות בדרך של 'עצימת עיניים' להפרדת הסוללות ומכירתן בנפרד" (סעיף 161 לסיכומים).