1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) מיום 28.3.2011. בהחלטה זו נדחתה בקשה שהגישה המערערת לדחות תביעת נזיקין שהגיש המשיב בטענת התיישנות, ותוך שהוטלו על המערערת הוצאות בסך של 10,000 ש"ח. על החלטה זו הוגשה לבית-משפט זה תחילה בקשת רשות ערעור; ומכוח החלטתו של כב' השופט י' שפירא מיום 18.8.2011 - ניתנה רשות ערעור. רשות הערעור ניתנה "ביחס לשאלה האם הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות חלות במקביל לסעיף 5(א)(3) לחוק אחריות המדינה, וכן בסוגיית ההוצאות".
רקע רלבנטי
2. הרקע לערעור שלפנינו הוא זה: המשיב הוא יליד 1963, תושב חאן יונס שבעזה. הוא הגיש ביום 20.6.2004 תביעה לבית-משפט השלום נגד המערערת (ת"א 7665/04). בתביעה זו הוא עתר לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לפי הנטען באירוע מיום 14.12.2000, וזאת כתוצאה מירי של חיילי צה"ל. לפי טענתו, שעה שישב במונית - הורה חייל למונית לעצור. למרות שהמונית נעצרה, נפתחה עליה אש. במסגרת תובענה זו הגיש המשיב חוות-דעת רפואית ביום 5.6.2007. המשיב ביקש להגיש חוות-דעת רפואית נוספת מטעמו. חוות-דעת נוספת זו לא הוגשה, באשר המשיב טען במספר הזדמנויות שהוא אינו יכול להיכנס לתחומי מדינת ישראל ולכן אין הוא מקדם את הדיון בתובענה.
3. בסופו של דבר, הסתיים הדיון בתובענה זו בפסק-דין בו נמחקה התביעה מחוסר מעש (כב' השופט א' דראל, מיום 27.5.2009). פסק-דין זה בא לאחר שהמותב ביקש את עמדת הצדדים בכל הנוגע למחיקת ההליך מחוסר מעש, וזאת חרף טענת המשיב - שהתנגד למחיקה - שאין הוא יכול להגיש את חוות הדעת בשל סגר המוטל על רצועת עזה. בפסק הדין עמד בית המשפט על האורכות שניתנו להגשת חוות הדעת, כאשר המשיב שב ומודיע שהוא אינו יכול להיכנס לשטח ישראל לצורך ביצוע הבדיקה לקבלת חוות הדעת. בין היתר, צוין בפסק הדין, שניתנה ביום 10.12.2008 החלטה בה התבקש עדכון נוסף, וגם ניתן "צו המורה לרשויות לאפשר את כניסת התובע לישראל בכפוף לכך שאין מניעה למתן היתר". גם לאחר מכן, כך צוין בפסק הדין, לא הוגש דבר אלא בקשה מטעם המשיב להשהות את הדיון למשך שישה חודשים נוספים. מסקנת בית המשפט הייתה, שאין מקום להמתין פרק זמן נוסף ויש להורות על מחיקת התובענה מחוסר מעש. כך, שכן לא מתאפשר לקדם את הדיון בתביעה במשך תקופה של שנתיים וההליך מצוי באותו שלב בו הוא היה מצוי עת הוגשה התביעה. בית המשפט הוסיף וציין, ש"כל שינוי בעניין זה אינו נראה באופק ואיני מוצא לנכון להחזיק את ההליך תלוי ועומד שעה שלא ניתן לקדמו" (סעיף 10).
התובענה השנייה
4. בחלוף קרוב לשנה - ביום 24.5.2010 - חזר התובע והגיש את תביעתו
בשנית לבית-משפט השלום (ת"א 37083-05-10). בעקבות זאת, הגישה המערערת בקשה לדחיית התביעה על הסף - מחמת התיישנות. בבקשה נטען, שבהתאם לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (סעיף 5א), לא תתברר תביעה מסוג התביעה שהגיש המשיב, אם חלפו שנתיים מיום האירוע הנטען. האירוע היה בשנת 2000 ואילו התביעה (השנייה) הוגשה בשנת 2010 - בחלוף 10 שנים.
5. עמדת המשיב בתשובה לבקשה הייתה שיש לדחותה. נטען, שלא צורף לה תצהיר כדין. עוד צוין, שההליך הקודם נמחק - לא בשל מחדלים של המשיב אלא בשל מניעותו להיכנס לתחומי מדינת ישראל לשם הכנת חוות-דעת נוספת בתחום הפה והלסת. נטען אשר על כן, שבהעלאת טענת התיישנות בנסיבות אלה, יש משום חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים וכן חוסר צדק בכך שהמערערת עצמה היא זו המונעת מהמשיב להיכנס לישראל לצורך ניהול תביעתו. עוד נטען, שבהליכים אחרים הסכימה המדינה-המערערת לכך שתיקים שנמחקו מחוסר מעש בנסיבות דומות - יוכלו להיות מוגשים בתוך שנה, בלא שתועלה טענת התיישנות. כך צריך היה לנהוג גם במקרה זה. מדובר במעין "הבטחה שלטונית". טענה נוספת שנטענה על-ידי המשיב הייתה שיש להחיל בנדון את הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ובכלל זה את סעיף 14 וכן את סעיפים 15 ו-16 לחוק, כך שהתקופה שבה היה ההליך תלוי ועומד בגדרי התובענה הראשונה שהוגשה לבית-משפט השלום - לא יימנה לצורך טענת ההתיישנות.
6. המערערת הגישה תשובה לתשובה. בכל הנוגע לנסיבות האירוע היא ציינה, שהמשיב נסע במונית בה נהג מבוקש שהיה פעיל חמאס בכיר, כאשר החיילים ביקשו מהנהג לעצור. בתגובה שלף הנהג אקדח והחל לירות לעבר הכוח. מדובר היה בסכנת חיים מיידית והחיילים השיבו אשר על כן באש - כדין ועל-פי הנהלים. בכל הנוגע להעלאת טענת ההתיישנות, נטען על-ידי המערערת שהיא זכאית להעלות טענה זו מכוח הדין. קיצור תקופת ההתיישנות שבא לידי ביטוי בחוק הנזיקים האזרחיים, על הרציונאליים שבו - מחייבים את אי בירור התובענה בחלוף זמן כה ממושך ממועד האירוע. המערערת גם דחתה את הטענה בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט. נטען, שאין זכות לתושב עזה או כל נתין זר אחר להיכנס למדינה, ולגורמי הביטחון שיקול דעת רחב בעניין זה. חבל עזה הוא חבל ארץ הנשלט על-ידי ארגוני טרור ומדובר בשטח עוין. בהמשך לכך נטען, שיש להפריד ואין לקשור בין החלטות הממשלה וגורמי הביטחון בעניין כניסה לישראל לבין טענות בעניין ניהול הליך משפטי בתובענה, ובכלל זה חוסר מעש של התובע. עוד נטען, שהמשיב לא צירף תצהיר בכל הקשור לטענותיו לאי היכולת להיכנס לישראל ולא צירף גם העתקים של פניות לרשויות המדינה וזרועותיה, כמו גם איסורי כניסה. לבסוף נטען, שהוראות הדין הכללי שבחוק ההתיישנות (ובכלל זה סעיפים 14, 15 ו-16 לחוק זה) - לא חלות בנדון, שכן חוק הנזיקים האזרחיים קובע הסדר התיישנות שונה ומיוחד, המהווה הסדר ממצה וספציפי בנדון.
ההחלטה בבקשת הדחייה על הסף
7. כנזכר לעיל, החליט בית-משפט השלום, שלפניו התבררה התובענה השנייה שהגיש המשיב, לדחות את הבקשה שהגישה המערערת, לסילוק ההליך על הסף מחמת התיישנות. בהחלטה מפורטת ומנומקת קבע בית המשפט (כב' השופט עאסי), שפרשנות דברי החקיקה השונים הנוגעים לדבר - חוק ההתיישנות מזה וחוק הנזיקים האזרחיים מזה - מובילה למסקנה לפיה ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות חלות גם לאחר חקיקת ההסדר המיוחד בחוק הנזיקים האזרחיים. נקבע, שאין זה סביר שהמחוקק התכוון לשלול מהתובעים את מכלול ההגנות הכלולות בהוראות הכלליות של חוק ההתיישנות (סעיף 12 להחלטה). בהמשך לכך, נקבע על-ידי בית-משפט קמא, שחלות הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות "בצורה ברורה" על המקרה (סעיף 23 להחלטה). אשר-על-כן, תקופת ההתדיינות בתובענה
הראשונה - לא צריכה לבוא במניין תקופת ההתיישנות. התוצאה היא לפיכך, שיש לדחות את טענת המערערת בעניין זה. כנזכר גם לעיל, חויבה המערערת בהוצאות בסך 10,000 ש"ח בגין דחיית בקשתה. מכאן הערעור שלפנינו, שלפי הרשות שניתנה - צומצם כאמור ליחס שבין הוראות חוק הנזיקים האזרחיים לבין הוראות חוק ההתיישנות וכן לשאלת ההוצאות.
הערעור
8. בערעור נטען, שיש לבטל את ההחלטה של בית-משפט השלום ולקבוע תחתיה - שדין התובענה להידחות מחמת התיישנות. המערערת טענה, שחוק הנזיקים האזרחיים שולל את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים, וזאת בשונה מקביעת בית-משפט השלום. לעניין זה, נסמכה המערערת בעיקר של שני פסקי-דין שהתקבלו בבית המשפט העליון לאחר החלטת בית-משפט קמא והגשת ההליכים בבית-משפט זה - הם פסק הדין ברע"א 6582/10
מדינת ישראל נ' נבילי (לא פורסם, 27.12.2011); וכן רע"א 5165/10
עיזבון המנוח עדנאן דאוד חסן טאלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.20129)). אליבא דהמערערת, עמדת בית-משפט קמא בעניין היחס בין הוראות החוק האמורות - נדחתה בפסיקה זו של בית המשפט העליון. נפסק במפורש, שאין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות בנדון, כהוראה שיש בה כדי להתגבר על ההסדר הספציפי ותקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים.
התשובה לערעור
9. המשיב, בטענותיו, חזר על הטענות שטען גם לפני בית-משפט קמא. הוא הדגיש את הסיבה למחיקת ההליך הראשון שהוגש לבית-משפט השלום והוא המניעה האובייקטיבית שהייתה למשיב להיכנס לשטח ישראל ועל-פי החלטות
של המערערת עצמה. המשיב חזר על טענתו, לפיה היה על המדינה לנהוג כפי שנהגה בהליכים אחרים בהם הייתה הסכמה, או שבית המשפט שמחק התובענה הורה שלא להעלות את טענת ההתיישנות בנסיבות של מחיקה מעין זו. הכל - עד כדי מעין "הבטחה מינהלית". המשיב שב וטען, שהעלאת טענת ההתיישנות
בהליך השני שהוגש לבית-משפט השלום - עלתה כדי חוסר תום לב מובהק, כאשר המערערת "מנסה להרוויח משני העולמות": גם למנוע כניסה לישראל לצורך ניהול התביעה וגם לטעון לחוסר מעש והתיישנות (סעיף 7 לעיקרי הטיעון). בכל הקשור לפסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון ושעליהם נסמכה המערערת, בנוגע ליחס שבין דברי החקיקה השונים, נטען שאין בהם כדי לחייב את קבלת הערעור. פסק הדין בפרשת
נבילי, לפי הטענה, קבע את שקבע - למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות. בכל הנוגע לפסק הדין בפרשת
טאלב, הרי שהנסיבות שהתבררו שם היו שונות, היות ומדובר שם בתובע שמרצונו החליט להפסיק את תביעתו ולאחר זמן-מה חידש אותה. במקרה דנן, לעומת זאת, נבצר מן המשיב
בשל המערערת לקדם את התביעה שהגיש. בהמשך לכך, נטען על-ידי המשיב, שיש להותיר על כנה את הקביעה העקרונית של בית-משפט קמא, ולפיה ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, ובכלל זה סעיפים 15 ו-16 לחוק, חלות בנדון. נטען עוד, שחל בנדון סעיף 14 לחוק ההתיישנות, שעניינו מצב בו לא ניתן לקיים בירור של ההליך המשפטי בנסיבות מעין אלה. ומשחלות הוראות אלו בנדון - המסקנה היא שהתובענה לא התיישנה.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטתו של בית-משפט קמא תתבטל ותחתיה ייקבע שהתובענה שהוגשה לבית-משפט השלום - נדחית על הסף מחמת התיישנות. אכן, המקרה שלפנינו עורר מלכתחילה שאלה לא פשוטה בכל הקשור ליחס שבין הוראות החוק השונות - היא שאלת התחולה של הוראות חוק ההתיישנות על מקרים שבאים בגדר ההוראה שבסעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים. אלא שצודקת המערערת שלמן מתן החלטתו של בית-משפט השלום ועד לעת הזו, השתנה המצב המשפטי בכל הקשור לשאלה זו. השתנה המצב המשפטי - בשל פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו על-ידי בית המשפט העליון. מקובלת עלינו הטענה, לפיה נוכח פסקי הדין וההלכות שניתנו בבית המשפט העליון בנדון - החלטת בית-משפט קמא במקרה שלפנינו, כפי נימוקיה, אינה יכולה עוד לעמוד. החלטה זו התבססה כל-כולה על הקביעה, שלפיה ההוראות שבחוק ההתיישנות חלות בנוסף להוראות שבחוק הנזיקים האזרחיים. אלא שעיון בפסיקת בית המשפט העליון שניתנה כאמור, מגלה שעמדה זו נדחתה ותחתיה נקבע להלכה ולמעשה - שהוראות אלה של חוק ההתיישנות אינן חלות בנוסף להוראות שבחוק הנזיקים האזרחיים - בוודאי בכל הקשור לסעיף 15 (ו-16 במשתמע) לחוק ההתיישנות. ומשזו ההלכה שקבע בית המשפט העליון - יש לקבל את הערעור ולהורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות. נפרט:
11. פסק הדין הראשון שניתן בבית המשפט העליון בנדון היה בפרשת
נבילי (רע"א 6582/10). באותו המקרה, עלתה שאלת היחס בין הוראות החוק שלעיל ובכל הקשור לתביעה של קטינה ולתחולת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, כאשר מדובר בתביעה החוסה תחת כנפיה של הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. בקבלו את הערעור, למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות, קבע בית המשפט העליון שבכל הקשור לעמדת בית המשפט קמא דהתם, ולפיה תקופת ההתיישנות לא חלפה בגלל סעיף 10 לחוק ההתיישנות - "דומה שבעניין זה נפלה שגגה" (סעיף 7 לפסק הדין). בית המשפט העליון ציין, ש"נראה" שסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים הוא בגדר הוראה מיוחדת שביסודה תכלית משל עצמה וכוונה ספציפית של המחוקק. בית המשפט העליון הוסיף וציין, ש"לא יתכן שהייתה כוונה להחלה סימולטנית של שני הסדרים המביאים להארכה מוגברת של תקופת ההתיישנות".
12. בפסק-דין מאוחר יותר שניתן זה מקרוב על-ידי בית המשפט העליון (פרשת
טאלב - רע"א 5165/01 שניתן ביום 6.8.2012), נדון מקרה בו במסגרת תובענה נזיקית במאטריה דומה, שהתבררה בבית-משפט השלום, הוחלט על הפקדת ערובה. בשלב מאוחר יותר, הסכימו הצדדים על מחיקה של התביעה בשל חוסר יכולתו של התובע להפקיד את הערובה שנקבעה, תוך שמירת הזכות לשוב ולהגישה. משהוגשה התביעה בשנית, התבקש לדחותה מחמת התיישנות, כאשר התובעים דהתם טענו להארכת התקופה לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בית-משפט השלום קבע שם, שסעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל. משהגיע העניין לבית המשפט העליון, נותרה קביעת בית-משפט השלום על כנה. בית המשפט העליון עמד בפסק-דינו על הרקע לחקיקת ההוראות שבחוק הנזיקים האזרחיים, שעיקרן הקושי האובייקטיבי שעומד לפני המדינה בהתמודדות עם תביעות מסוג זה בחלוף הזמן. הכל - כדי חקיקת הסדר מיוחד, המצוי מחוץ לגדרם של דיני הנזיקין הרגילים. בכל הקשור בשאלת היחס בין סעיף 15 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים - קבע בית המשפט העליון שאין לקבל את הטענה ששני ההסדרים יכולים לדור בכפיפה אחת. נקבע, כי -
"עסקינן בהוראה ספציפית, המחריגה את ההתיישנות הכללית ... אין להלום כוונה מצד המחוקק להחלתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקביל להוראות המיוחדות, בחקיקה שתכליתה צמצום ההתיישנות בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). אילולא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם. רוב מלים אך למותר; ההחלה אינה סימולטנית, חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) הוא חוק מיוחד וגובר על הוראות חוק ההתיישנות לעניין זה, ובכללם סעיף 15" (פיסקה ט"ו לפסק הדין).