ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט נ' שטרנליכט) מיום 16.5.12, שבו דחה בית המשפט תביעה לפיצוי מוסכם שהגישה המערערת, קיבל תביעה שכנגד שהגישה המשיבה לפיצויים בגין הפרת הסכם וחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 2,000,000 ש"ח.
רקע
בעלות הדין התקשרו בהסכם שיווק מיום 10.10.07, שעל פיו התחייבה המערערת לייבא דגים מקניה לפי דרישת המשיבה כדי שזו תשווק אותם בכל הארץ, כולל לרשתות שיווק. הוסכם כי זכות השיווק של המשיבה היא בלעדית (סעיף 3 בהסכם), וכן הוסכם כי המשיבה לא תייבא מוצרי דגים מסוימים מקניה (סעיף 4 בצירוף סעיף 10 בהסכם). המשיבה התחייבה לרכוש 500 טון דגים במהלך תקופת החוזה (שנה אחת).
מיום כריתת ההסכם ב 10.10.07 ועד לחודש פברואר 2008 הזמינה המשיבה 130 טון דגים בלבד, אז חדלה להזמין עד להזמנה שעשתה בחודש מאי בנסיבות שיתוארו להלן.
ביום 4.5.08 ביקשה המשיבה להזמין כמות נוספת של דגים (26 טון). המערערת אישרה את ההזמנה כפי שקבע בימ"ש קמא (עמ' 13 בפסק הדין), ואולם המשיבה לא העבירה שיק בשיעור של 20 אחוז משווי ההזמנה כמתחייב מהוראות סעיף 17 בהסכם.
בעקבות זאת התקיימה פגישה בין בעלות הדין, שבה התגלעה מחלוקת באשר לשער הדולר שעל פיו על המשיבה לשלם תמורת משלוחי דגים. בסעיף 9 בהסכם קבעו הצדדים את המחיר שתשלם המשיבה למערערת בלשון זו:
"מחיר דג נסיכת הנילוס לא יעלה על 4.65 $ דולר ארה"ב לק"ג לפי שער הדולר ביום סגירת עסקאות פורוורד עם סגירת ההסכם ל-6 חודשים מינימום לפי שער מינימום 4.04 ש"ח לדולר".
המשיבה טענה כי משחלפה תקופת חצי השנה הנקובה בסעיף 9, וכאשר שער הדולר כלפי השקל ירד בשיעור ניכר, יש לעדכן את השער שעל פיו תשלם את התמורה. המערערת אחזה בשער הנקוב בסעיף 9. משלא שילמה המשיבה את המקדמה בגין ההזמנה מיום 4.5.08, פנתה המערערת, באמצעות בא כוחה, במכתב מיום 2.6.08 אל המשיבה, שבו התרתה בה כי היא מפרה את ההסכם, בכך שאינה עומדת ועל פי הצפוי לא תעמוד בכמות המינימום של הזמנות סחורה שבהסכם, ובכך שלא צרפה מקדמה להזמנה. לפיכך התרתה המערערת במשיבה כי אם לא תתקן את ההפרות תוך 7 ימים ממועד קבלת מכתבה, תתחיל מיד בביצוע הזמנות שוטפות כדי לעמוד ביעד המינימום של 500 טון שבהסכם, ותשלם את סכומי המקדמה, תראה עצמה המערערת משוחררת מכל התחייבויותיה ותפנה לערכאות בגין הפרת ההסכם.
ב"כ המשיבה השיב לטענות המערערת במכתב מיום 10.6.08, שבו העלה שורת טענות, באשר להפרות שלכאורה הפרה המערערת את ההסכם, שעיקרן בכך שמשרד הבריאות לא אישר את הדגים שסיפקה המערערת ואף הוציא צו הפסקת שיווק נגדה. כן טען נגד המערערת על שלא עמדה בהספקת ההזמנה מיום 4.5.08, והודיע כי אם ההזמנה תאושר תשלח המשיבה שיק על חשבון המקדמה. כזכור, בית משפט קמא קבע כי המערערת אישרה את ההזמנה עוד קודם לכן - קביעה שבעובדה המקובלת עלינו ולא ראינו מקום להתערב בה. ב"כ המערערת התרה אף הוא כי ינקוט בהליכים.
ביום 12.6.08 הודיע ב"כ המערערת למשיבה במכתב על ביטול ההסכם, לאחר שדחה את כל טענותיה.
ביום 17.6.08 שבה המשיבה והזמינה משלוח נוסף, אולם גם להזמנה זו לא צרפה שיק מקדמה. ברי, כי ההזמנה נעשתה לאחר שהמערערת בטלה את ההסכם.
המערערת ביטלה אפוא את ההסכם, בטענה להפרה צפויה שהפרה אותו המשיבה. המשיבה מצידה טענה שהמערערת היא שהפרה את ההסכם.
התביעה התביעה שכנגד ופסק הדין של בית משפט קמא
המערערת הגישה אפוא תביעה לפיצוי מוסכם בסכום של 500,000 דולר, לפי הוראת סעיף 18 בהסכם, העוסקת בהפרת "הסכם הבלעדיות". המשיבה הגישה תביעה שכנגד שבה תבעה פיצויים בגין הפרת ההסכם וכן פיצוי מוסכם מכוח אותה הוראה.
בית משפט קמא דחה את תביעת המערערת, לאחר שקבע כי המשיבה גילתה דעתה שבכוונתה לקיים את ההסכם. באשר לתביעה שכנגד, בית משפט קמא קבע כי המערערת הייתה זו שהפרה את ההסכם, בכך שביטלה אותו שלא כדין, ואף לא סיפקה את הזמנות המשיבה מהחודשים מאי ויוני 2008. בית המשפט דחה את טענת המערערת, כי היה על המשיבה לצרף תשלום בשיעור של 20 אחוזים להזמנותיה (סעיף 17 בהסכם), שכן לפרשנותו, ההוראה הרלוונטית בהסכם אינה פוטרת את המערערת מהספקת ההזמנה, אפילו לא שולמה מקדמה, ומכל מקום, לא חלה על המשיבה חובה לשלם את המקדמה עם ביצוע ההזמנה.
מכאן עבר בית המשפט לדון בפיצוי המגיע למשיבה. בית המשפט מצא שכיוון שהמשיבה תבעה פיצויים ממשיים, אין היא זכאית לתבוע גם פיצוי מוסכם לפי סעיף 15(ב)
בחוק החוזים (תרופות), תשל"א-1972, שלפיכך חייב את המערערת בפיצויים ממשיים כפי שסבר שהוכחו.
עיקר טענות הצדדים
המערערת גורסת שיסודו של פסק הדין בטעות. לטענתה הקביעה בדבר העדר הפרה צפויה או הפרה של ממש אינה מעוגנת בראיות, שכן בהתנהגותה הפרה המשיבה את ההסכם הן הפרה צפויה הן הפרה של ממש, למצער בכך שלא צרפה את המקדמה כמוסכם.
עוד המערערת טוענת כי בקביעת הפיצוי הסתמך בית המשפט על מסמך הנחזה להיות חוות דעת שערך עובד המשיבה, שחישב את הפסדי המשיבה, כאשר בפועל חישב את אובדן הכנסותיה. חוות הדעת האמורה אף לוקה בכך שחושבה לפי שער דולר נמוך לכל התקופה, והמשיבה הסתירה כי המשיכה לרכוש סחורה מאחרים, כך שלא נגרם לה כלל נזק.