1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין), מיום 27.12.2011. בפסק-דין זה, התקבלה תביעת פינוי שהגישה המשיבה נגד המערערת וכן נפסק שעל המערערת לשלם למשיבה סך של 5,595 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.11.2006 ועד התשלום בפועל. מדובר בדירה המצויה בשכונת נווה-יעקב בירושלים והמושכרת למערערת מאז שנת 1992. פינוי הדירה התבקש על-ידי המשיבה בכתב תביעה שהוגש לבית-משפט השלום - בתחילה - בשל חוב של דמי שכירות. בעוד ההליך תלוי ועומד בבית-משפט קמא, התבקש תיקון כתב התביעה - והתביעה תוקנה - כך שהוספה גם הטענה של המשיבה, לפיה המערערת מפרה את הסכם השכירות גם בכך שהיא השכירה את הדירה לאחרים במקום לגור בה בעצמה.
2. בית-משפט קמא קבע בפסק-דינו, שלא היה לפניו חולק על כך שקיים חוב דמי שכירות שלא נפרע. מדובר בחוב דמי שכירות שהתגבש עוד קודם לביטול הנחה סוציאלית בדמי שכירות - שממנה נהנתה בעבר המערערת. מדובר היה בחוב דמי שכירות המתייחס לתקופה של שנתיים. בית-משפט קמא דחה את טענת המערערת, לפיה האופן שבו נהגה עמה המשיבה - עלה כדי חוסר תום-לב. נדחתה הטענה, לפיה נוכח נכונות המשיבה להגיע עם המערערת בעבר להסדרי חוב, היה חוסר תום-לב בכך שהמשיבה שינתה את גישתה ועמדה על תשלום החוב. זאת, לאחר שניתנה למערערת האפשרות להסיר את המחדל של אי-תשלום החוב - מבלי שהמערערת עושה כן. בית-משפט קמא לא קיבל את הטענה, לפיה מכתב ההתראה שנשלח למערערת קודם ביטול החוזה - לא הגיע לידיה; ומכל מקום, הוסיף וציין, שהיות ותשלום דמי השכירות הוגדר בהסכם כתנאי שהפרתו מהווה "הפרה יסודית" - הרי שממילא לא נדרשה התראה בגין הפרה זו.
3. בית-משפט קמא דחה גם את טענת המערערת, לפיה היא ניסתה לפרוע את החוב במספר הזדמנויות, אולם נציגי המשיבה, לפי הטענה, סירבו לקבל ממנה תשלומים. צוין בפסק הדין, שהטענה לא הוכחה כלל; שהמערערת לא ציינה מתי היא ביקשה לשלם את החוב; עם מי היא שוחחה ומדוע היא לא הפקידה את סכום החוב בבית המשפט. עוד נקבע, שהמערערת לא הציגה שום פנייה כתובה שלה אל המשיבה או אל בא-כוחה, בה היא הלינה על כך שמסרבים לקבל ממנה תשלומים על חשבון החוב. לבסוף, ובכל הקשור לאי-תשלום דמי השכירות, הוסיף וקבע בית-משפט קמא, שאין מקום לקבל את הטענה לפיה פינוי המערערת מדירתה בשל חוב פעוט יחסית - אינו ראוי ואינו צודק. בעניין זה צוין, שנעשו מאמצים והיו ניסיונות להגיע לכדי הסדר זה או אחר שימנע את פינוי הדירה, בין היתר בשים לב לנסיבותיה האישיות של המערערת. אולם, משעניין זה לא צלח - קבע בית המשפט שאין לו אלא לפסוק "לפי שורת הדין", כלומר שהמערערת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית, המקימה למשיבה זכות לקבל פסק-דין כמבוקש בכתב התביעה המתוקן.
4. בפסק-דינו של בית-משפט קמא נדונה בהרחבה גם הטענה הנוספת של המשיבה, לפיה המערערת השכירה את הדירה לאחרים. טענה זו, עמדה במידה רבה בלב ההתדיינות בבית-משפט קמא. בעניין זה, הובאו לפני בית המשפט דוחות חקירה שנערכו ומהם עלה לכאורה, שהמערערת ניסתה להשכיר את הדירה בהזדמנות אחת; ואף השכירה אותה בפועל, בנסיבות אחרות. מסקנתו של בית-משפט קמא בעניין זה של השכרת הדירה לאחרים, הייתה למעלה מן הנדרש, וזאת נוכח האמור לעיל בעניין הפרת הסכם השכירות הפרה יסודית, בשל אי-תשלום דמי השכירות. עם זאת, מסקנה זו לגופה הייתה שהמערערת אכן השכירה את הדירה בשתי הזדמנויות שפורטו; וכן שהמערערת ניסתה להשכיר את הדירה לאחד החוקרים (פיסקה 13 לפסק הדין). צוין בהמשך לכך, שמעשים אלה מהווים הפרה של תנאי הסכם השכירות. ממילא הייתה למשיבה הזכות לבטל את הסכם השכירות, כך נקבע, גם בשל הפרה זו. על רקע כל האמור לעיל, הוסיף וקבע בית-משפט קמא, שלא המשיבה היא זו שנהגה בחוסר תום-לב עם המערערת, וגם שיקולי הצדק - אין בהם כדי להביא לדחיית התביעה. זאת, "לנוכח הראיות אשר מלמדות כי הנתבעת [המערערת] גילתה נחישות להשכיר את הדירה פעם אחר פעם לאורך תקופה ארוכה" (פיסקה 14 לפסק הדין). מכאן, הערעור שהוגש לבית-משפט זה.
5. הערעור עצמו התמקד בעיקר במסקנותיו של בית-משפט קמא, בכל הקשור להשכרת הדירה על-ידי המערערת ובניסיון ההשכרה שיוחס לה. נטען על-ידי ב"כ המערערת, שהממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-משפט קמא בעניין זה - היו שגויים. עוד נטען, ששגה בית-משפט קמא כאשר קבע את שקבע לעניין חוב שכר הדירה. נטען לפנינו, שחוב זה נוצר עקב ביטול ההנחה הסוציאלית בשכר הדירה שקיבלה המערערת כל העת. עוד נטען, שביטול זה של ההנחה - נעשה בחוסר תום-לב ובאורח חד-צדדי, בניגוד להסכם. הכל - מבלי התחשבות במצוקה הבריאותית והנפשית של המערערת והתוצאה הקשה שתיגרם לה בפינויה מדירת מגוריה, בה היא חיה מזה למעלה מ-20 שנה. בעיקרי הטיעון נטען עוד, שהמשיבה היא זו שפעלה בחוסר תום-לב בכך שסירבה לקבל תשלומי שכר דירה מן המערערת, וזאת בניגוד לאופן בו היא פעלה במקרים קודמים של איחור בתשלום שכר הדירה. בדיון שהתקיים לפנינו הוסף ונטען גם בעניין טעמי צדק, במובן זה שנסיבות המקרה הן כאלה שהיו צריכות להביא לדחיית התביעה, חרף מכלול הנסיבות שתואר בפסק-דינו של בית-משפט קמא.
6. יצוין, שבמהלך הדיונים בערעור זה, נעשו ניסיונות שונים על מנת להביא לסיום הליך זה בהסדר כספי זה או אחר, שיותיר את המערערת בדירה, תוך תניות ותנאים אלה ואחרים. מטעם זה, התקיים גם דיון נוסף לפני ההרכב, בניסיון לקדם הסדר בין הצדדים (ביום 22.5.2013). אלא שחרף התקדמות מסוימת בעניין זה, לא הגיעה הפשרה לכדי מיצוי ובסופו של יום המערערת הודיעה לבית המשפט שהיא עומדת על מתן פסק-דין בהליך זה - וכך ייעשה.
7. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טענות הצדדים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נמצא שפסק דינו של בית המשפט קמא מעוגן בממצאים העובדתיים שבאו לפניו בלא עילת התערבות בהן; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בפסק הדין טעות שבחוק.
8. מעבר לנדרש נציין שנשמעו כאמור לפני בית משפט קמא עדים. בהם עדויות חוקרים מטעם המשיבה כמו גם עדותה של המערערת עצמה. בית משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים על יסוד עדויות אלה. להווי ידוע שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מעדים שבאו לפניה ולא מצאנו שנסיבות המקרה מצדיקות סטייה מעקרון זה.
9. על כך יש להוסיף, שבכל הקשור לחוב שעניינו פיגור בתשלום שכר הדירה, צורפו לכתב התביעה המקורי, כמו גם לכתב התביעה המתוקן דפי חשבונה של המערערת והחוב שנצבר (שתפח עם הזמן אף מעבר לסכום התביעה המקורי). כפי שציין בית משפט קמא בפסק הדין, המערערת בעדותה ובחקירתה הנגדית לא חלקה על כך שהיא לא שילמה את שכר הדירה כנדרש (עמ' 25-24 לפרוטוקול). טענות המערערת בדבר עמידתה בתשלומים במועדים אחרים, לא פורטו ולא הוכחו. המערערת גם אישרה בחקירתה הנגדית שהיא קיבלה את מכתבי ההתראה מן המשיבה בגין החובות שהיו לה (עמ' 28 לפרוטוקול) והיא לא הכחישה קבלת מכתבים נוספים ובהם בין היתר מכתב בו היא נדרשת לגור בדירה באופן קבוע (עמ' 29-28 לפרוטוקול). טענתה של המערערת לפיה היא ניסתה לשלם כספים בעוד שהמשיבה מסרבת לקבל אותם (סעיף 3 לתצהיר מיום 25.8.2010) לא פורטה ולא הוכחה. במצב דברים זה, ונוכח הסכם השכירות שמכוחו הושכרה הדירה ושקבע שאי תשלום של דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של החוזה (סעיף 5.ז לחוזה) - בדין נקבע על ידי בית משפט קמא שיש לקבל את התביעה הן בכל הקשור לפינוי המערערת והן בכל הקשור לחוב שכר הדירה וחובת פירעונו כפי הקבוע בפסק הדין.
10. על כך יש להוסיף, שעילת פינוי ותשלום זו שנקבעה בפסק דינו של בית משפט קמא, אכן לא היתה מבוססת רק על סכום החוב שנצבר. נלווה לכך נימוק נוסף - וחשוב - הקשור באי עמידתה של המערערת בחובתה על פי הסכם השכירות להחזיק במושכר ולא להעביר את זכותה לאחר (סעיפים 12-11 להסכם). לבית משפט קמא הוגשו דוחות של חוקרים מטעם המשיבה (ת/2 ות/3). על פי דוח החקירה ת/2 (מיום 3.11.2008) בביקור שנערך בדירה התגוררו בו אחרים - בני זוג שנישאו זמן לא רב לפני הביקור. על דלת הדירה הייתה ברכה לזוג שנישא. הדירה עצמה כללה ארון ספרים בו מאות ספרי קודש. בדוח ת/2 פורט עוד דבר קיום פגישה עם מתווך דירות שעסק בהשכרת דירת המערערת תוך התחשבנות עימה. בדוח החקירה צוין גם אירוע נוסף של השכרת את הדירה לאחר, תוך שהתקבלו בידיה כספים שונים. דוח החקירה ת/3 (מיום 8.7.2010) ציין פעולות חקירה שעניינם קשר שנוצר עם המערערת על ידי חוקר שממנו עלה שהמערערת מנסה להשכיר את הדירה ומוכנה לעשות כן. אכן, לפני בית משפט קמא לא הוגשו תצהירים של החוקרים אך הם נחקרו בבית המשפט. בית משפט קמא ציין בצדק שחלק מהאמור בדוחות שהוגשו לו (ת/2 ות/3), אינו קביל שכן מדובר בעדות שמועה. עוד ציין שחלק מן האמור בדוחות לא פורט דיו או לא הוסבר כנדרש. עם זאת, בצדק ציין בית משפט קמא שגם בהתעלם מן החלקים הלא קבילים מדוחות החקירה, די היה באותם חלקים קבילים - שהעידו עליהם ישירות החוקרים בבית המשפט - כדי לבסס את טענת המשיבה לפיה המערערת הפרה את הסכם השכירות גם בהשכרת הדירה לאחרים. צוין בעניין זה, שהחוקר ירמיהו לבנדיגר העיד שהוא עצמו היה בדירה; וגרסתו בעניין השכרת הדירה לאותו זוג שנישא זה מקרוב מקבלת חיזוק בכך שהמערערת עצמה לא הכחישה שהזוג האמור ישן בדירתה, תוך שהסברה שלה לגבי נסיבות אלה לא היה משכנע. גם הימצאות ארון הספרים במקום, כשלא נטען שהוא שייך למערערת מחזק גרסה זו. העד רמי דר העיד שכל האמור מסעיף 5 ואילך לדוח החקירה ת/3 נעשה ישירות על ידו. מדובר באותו מגע עם המערערת ממנו עלה שהמערערת מבקשת להשכיר לו את הדירה. בכך אין אמנם השכרה של הדירה בפועל אולם הדבר מחזק גם הוא את התשתית הראייתית בכל הקשור לעצם הנכונות שהייתה למערערת להשכיר את הדירה. על כך יש להוסיף, כפי שציין בית משפט קמא, שהמערערת עצמה לא הביאה ראיות לתמיכה בגרסתה שלפיה הדירה לא הושכרה בשום שלב. המצהירים מטעמה לעניין זה לא התייצבו לעדות. זאת ועוד, גרסת המשיבה לפיה המערערת השכירה את הדירה בפועל אכן נתמכה בראיות נוספות. מדובר באישורים בכתב ידה של המערערת, שהמערערת לא הכחישה את האותנטיות שלהם (נ/3 עד נ/5) מהם עולה שהיא קיבלה כספים. גרסתה לפיה מדובר בכספי תרומה לא נמצאה כמשכנעת על ידי בית משפט קמא ולא מצאנו עילה להתערב בנימוקיו. ונזכיר, את שציין בית משפט קמא גם כן, שבמוצג נ/4 שעניינו אישור על קבלת כספים על ידי המערערת צוין שהמשלם מתחייב לשלוח במזומן תשלום ושנמסר לו "שיק בטחון" שהוא מתחייב להחזירו "ביום שאורית נותנת לי את המפתחות".
11. משמעות האמור לעיל היא אפוא, שאין מדובר בנסיבות המקרה רק בטענה לאיחור בתשלום כספים ובאי מתן אורכה לתשלומם על ידי המשיבה על החובות החלות עליה - חרף נסיבות סוציאליות קשות (נסיבות סוציאליות שאינן שנויות במחלוקת). לפני בית משפט קמא באה תשתית מספקת - עובדתית ומשפטית - לקביעה שלא רק שהמערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית בגין אי תשלום שכר דירה; אלא שהיא גם הפרה את ההסכם על דרך של השכרת הדירה לאחרים, וזאת חרף התראה שניתנה לה. אין אפוא עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא בנסיבות המקרה; ואין גם מקום לקבל את הנטען על ידי המערערת בדבר חוסר תום הלב של המשיבה דווקא, בהתנהלות כלפיה.
12. טרם סיום נציין, שביום 9.6.2013, כלומר זמן מה לאחר הדיון (הנוסף) שהתקיים לפנינו (ביום 22.5.2013), הגישה המערערת "בקשה דחופה לצירוף והוספת ראיות עיקריות יסודיות". בטיעון מפורט כתוב, מטעם המערערת עצמה (הגם שהיא מיוצגת בערעור על ידי עו"ד, ובלא התייחסותו), שבה המערערת וטענה שנגרם לה עוול. היא חזרה וטענה שבמהלך השנים ניסתה לשלם את חוב שכר הדירה אולם נציגי עמידר סירבו לקבלו. היא טענה גם שניסיונותיה לקבל צילום מלא של תיקה אצל עמידר, בבית משפט קמא, לא התאפשר. זאת בין היתר בשל מחלת בא כוחה דאז ו"נקמנות" של עמידר. עד נטען לכשלים בייצוגה בבית משפט קמא בעיקר בכל הקשור בזימון המצהירים מטעמה שהצהירו שהדירה לא הושכרה. המערערת הוסיפה שמדובר בדירה שאינה ראויה למגורים ושהיא לא השכירה אותה לאחרים. המערערת גם טענה שעמידר מתנכלת לה - ודווקא לה - בלא הצדקה; שנמנעה ממנה האפשרות לרכוש את הדירה וכי ההתחשבנות עימה נעשתה בצורה לא ראויה באשר היא הייתה זכאית לשכירות "סוציאלית" שהיא נמוכה יותר - ולא כפי החוב הנטען היום. לטיעון המפורט - האוחז 12 עמודים - צורף מסמך אחד, והוא אזהרה בהוצאה לפועל על סכום פסק הדין (מיום 12.6.2012).
13. אין בטיעון האמור כדי לשנות ממסקנתנו דלעיל. אין מדובר בבקשה ערוכה כדין להוספת ראיות בערעור; ולמעשה לא התבקש לצרף כל ראיה קונקרטית, לא כל שכן ראיה שלא ניתן היה להגיש בבית משפט קמא. הטיעון שהוגש לגופו של עניין חורג ממסגרת האמור בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, במיוחד בכל הקשור באי גילוי מסמכים ובטענות נגד ייצוגה בערכאה דלמטה (מה גם שבתחילה בערעור זה יוצגה המערערת על ידי אותו בא כוח שייצג אותה בבית משפט השלום). לגופו של עניין נדחתה כאמור, בלא עילה להתערבותנו, טענת ההתנכלות של המשיבה למערערת וכן הטענות העובדתיות לעניין פרעון החוב מטעם המערערת. מן הטעמים שלעיל לא מצאנו גם מקום להתערב בקביעות העובדתיות לעניין השכרת הדירה והניסיון להשכירה. אין גם ממש בטענה בעניין סכום החוב כפי שנקבע בבית משפט קמא וביחס לדמי השכירות שהיה על המערערת לשלם.
14. התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה. בנסיבות העניין, ולו לפנים משורת הדין, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות. המערערת תפנה את הדירה המצויה ברח' גמזו 30/11 ירושלים והידועה גם כרחוב נווה יעקב 30/11 ירושלים (הרשומה אצל המשיבה כמבנה 0030 שיכון 3590) וזאת עד ליום 1.9.2013.
העירבון שהופקד - ככל שהופקד - יושב למערערת.
המזכירות תמציא את פסק הדין בפקסימיליה לב"כ הצדדים ותוודא טלפונית את קבלתו.
ניתן היום, י"א תמוז תשע"ג, 19 יוני 2013, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
גילה כנפי שטייניץ, שופטת
|
|
ד"ר יגאל מרזל, שופט
|
|
|