כב' השופטת ברקאי:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת מ. וולפסון), מיום 27.12.12, בת.א. 3900/08, אשר דחה את תביעת המערערת כנגד המשיבות תוך חיובה בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת בא כוחן.
הערעור מופנה גם כנגד החלטת הביניים של בית המשפט קמא, מיום 27.4.12, אשר דחה את בקשת המערערת, אשר הוגשה לאחר תום שמיעת הראיות, והיא להגיש תצהיר נוסף מטעם המערערת וכן למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט אשר ידרש למחלוקת בתיק לעניין הוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לבין תוצאת הנזק הנפשי ממנו סובלת המערערת.
2. המערערת הגישה תביעה בפני בית המשפט קמא לפיצוי בגין נזקי גוף אשר, לטענתה, נגרמו לה, ביום 6.3.02, באחריותה ועקב רשלנותה של המשיבה 1, במסגרת עבודתה אצלה. המשיבה 2 הינה המבטחת של המשיבה 1, על פי פוליסת ביטוח מעבידים אשר כללה גם את העובדים.
3. בכתב תביעתה טענה המערערת, כי במסגרת עבודתה אצל המשיבה 1 (להלן: "
המשיבה") נכנסה לאחד מחדרי הקירור במקום עבודתה, לצורכי העבודה, ומיד לאחר כניסתה לחדר הקירור הבחינה בעובד אחר שיצא מחדר הקירור וסגר אחריו את הדלת ונעל אותה בחדר הקירור. לדבריה, היא גיששה את דרכה בחושך לכיוון הדלת או אז, מצאה את ידית הביטחון הפנימית שעל הדלת, אולם לא הצליחה להפעיל את ידית הדלת, שלפי גרסתה היתה מקולקלת ולא פעלה, והדלת לא נפתחה. לדבריה, האור כבה והקור החל להתגבר וכשהחרדה והבהלה אוחזים בה התמוטטה על הרצפה בבכי וצעקות, כשהיא במצב נפשי קשה. לטענתה, רק לאחר דקות ארוכות היא חולצה מחדר הקירור, על ידי עובדים אחרים, שפתחו את הדלת מבחוץ. לדבריה, בתצהיר עדותה, היא הוצאה מחדר הקירור כשהיא בוכיה ורועדת כולה ועובדים שהיו במקום שטפו את פניה והרגיעו אותה עד שהתאוששה והמשיכה בעבודתה. למחרת היום חשה בחרדה האוחזת בה, התפנתה לקבלת טיפול רפואי וניתנו לה מספר ימי מחלה.
4. בגין האירוע האמור, אירוע התאונה, הוגשה הודעה על תאונת עבודה למל"ל, בשנת 2003 ותביעה להכרה בנכות, בשנת 2006. המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע למערערת נכות בגין תסמונת פוסט טראומה.
5. המערערת תמכה תביעתה בבית המשפט קמא בחוות דעת מומחה, ד"ר שיבר, אשר קבע בחוות דעתו כי האירוע התאונתי, האמור, גרם למערערת לנזק נפשי שבגינו קבע לה נכות רפואית בשיעור של 10% עקב תסמונת פוסט טראומטית כרונית עם מרכיבים חרדתיים ודיכאוניים.
6. המשיבה לא כפרה בעובדה, כי המערערת נסגרה בחדר הקירור, אולם, לטענתה, לא נפל כל פגם בידית דלת חדר הקירור אשר מנע יציאתה מחדר הקירור. כן טענה, כי היה זה אירוע מינורי, חסר חשיבות, שלא גרם למערערת כל נזק וכי הפגיעה הנפשית ממנה סובלת המערערת איננה קשורה לאירוע הנדון, כי אם לאירועים אחרים בחייה של המערערת.
7. בית המשפט קמא קבע, כי האירוע עצמו אינו במחלוקת במובן זה שהמערערת היתה בחדר הקירור וכי אחד העובדים אשר שהה בחדר הקירור יחד עימה, יצא את חדר הקירור וסגר אחריו את הדלת וכי המערערת שהתה בחדר הקירור בחשכה מלאה והדלת נפתחה, לשמע צעקותיה של המערערת, מבחוץ על ידי אחרים, דקות מספר לאחר מכן. המחלוקת עליה עמד בית המשפט קמא נגעה לטענת המערערת בדבר אי תקינות ידית הדלת אשר מנעה ממנה היכולת לפתוח הדלת, וזו גוזרת הכרעה בשאלת אחריותה של המשיבה. ועד כמה יש לראות באירוע כאירוע חריג וטראומטי אשר גרם לפגיעה הנפשית ממנה סובלת המערערת. (שאלת הקשר הסיבתי)
8. בית המשפט קמא קבע, כי גרסת המערערת לפיה, לא הצליחה לפתוח את הדלת מבפנים מטעמים של ליקוי בידית הדלת לא הוכחה. בית המשפט קמא קבע כי לא הוגשו ראיות המלמדות כי הידית נמצאה מקולקלת או כי ידית כאמור יכולה להתקלקל. בית המשפט קמא העדיף את עדותו של עובד המשיבה, מר שמעון אבו, אשר בדק את ידית הדלת אחרי האירוע ולא מצא בה כל ליקוי. בית המשפט קמא ציין, כי מטעם המערערת לא העיד אף אדם אחר שיכול היה להעיד על אי תקינות הדלת או ידית הדלת.
בית המשפט קמא אף התייחס לפערים הקיימים בגירסאות המערערת באשר לנסיבות האירוע , כפי שעולה מכתב תביעתה ובמסמכים הרפואיים כמו גם בתביעתה למוסד לביטוח לאומי כשבחלק מהאמרות (הודעה על פגיעה בעבודה למל"ל משנת 2003) נרשם, כי היא מדווחת על כי נכנסה למקרר והדלת נסגרה והיא נבהלה ואילו באמרה אחרת (בתביעת נכות למל"ל משנת 2006 ובתצהיר עדותה לבית המשפט) היא גורסת כי סגרו עליה את דלת חדר הקירור וכי ידית הדלת לא היתה תקינה ולכן הדלת לא נפתחה.
בית המשפט קמא בחר, אפוא, להעדיף את גרסתה הראשונה של המערערת לפיה, הדלת נסגרה עליה בחדר הקירור ולכן נבהלה, מבלי שנשמעה מפיה תלונה כלשהי כנגד תקינות ידית הדלת או תקינות הדלת עצמה.
בהינתן האמור קבע כי לא הוכח כל ליקוי בידית דלת חדר הקירור ובהתאם קבע, כי לא הוכחה כל רשלנות או אחריות של המשיבה הנובעת מאי תקינות דלת חדר הקירור.
9. בית המשפט קמא הוסף וקבע כי הוכח בפניו, כי האירוע היה אירוע רגיל ואינו חריג, הקורה לעיתים לעובדים אחרים העובדים אצל הנתבעת, וכי גם אם מדובר בנסיבות של נפגע בע "גולגולת דקה" אין בנמצא עדות למצוקה נפשית של המערערת, לא בזמן האירוע ולא בסמוך לאחריו וזאת לנוכח העובדה, כי לאחר שהוצאה מחדר הקירור המשיכה בעבודתה הסדירה עד לסיום יום העבודה, מבלי שהיא מפגינה מצוקה. עוד ציין בית המשפט קמא, כי יש לזקוף לחובת המערערת העובדה, כי לא הביאה לעדות עדים ממקום עבודתה, אשר יכלו להעיד על מצוקתה הנפשית בעת שהוצאה מחדר הקירור, כפי שטענה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט קמא, כי הוא מאמין למערערת כי נתקפה חרדה אולם, לא ראה בכך אירוע חריג שגרם לה לסבול מתסמונת פוסט טראומתית. בהנתן האמור, קבע בית המשפט קמא, כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק הנפשי שנגרם לה.
10. בית המשפט קמא קבע, כי אין לשלול את האפשרות, כי אירוע תאונתי מאוחר יותר במקום עבודתה, מחודש מאי 2002, (כחודשיים לאחר האירוע הנדון) שבעקבותיו נפלה המערערת על הפנים ונחבלה בראשה הוא אירוע שגרם לנזק הנפשי האמור. או אף מחלת ריאות קשה - מחלת סרקואידוזיס, שהתגלתה בגופה במהלך שנת 2006, אשר אף הביאה להפסקת עבודתה במשיבה, היא זו שגרמה לתסמונת פוסט טראומתית ממנה סובלת המערערת.
11. המערערת, בהודעת הערעור, טענה כי שגה בית משפט קמא עת דחה תביעתה לפיצוי בגין האירוע הנדון כשהיא פורשת אחת לאחת את טענותיה, הן במישור האחריות והן במישור הוכחת הקשר הסיבתי והנזק.
לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא בקביעותיו לעניין תקינות ידית דלת חדר הקירור. לטענתה, בנסיבות העניין חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", ולפיו היה על המשיבה להוכיח את תקינות ידית דלת חדר הקירור, לאחר שהוכח שהמערערת לא הצליחה לפתוח את הדלת. לחילופין ובנוסף טענה, כי בית המשפט נמנע מלהתייחס ליתר טענותיה המבססות את אחריות המשיבה למשל - העדר קיומה של תאורת חירום בתוך חדר הקירור כאשר הדלת נסגרת, העדר הנחיות התנהגות לעובדים והעדר פיקוח על התנהלות העובדים, אשר איפשר התנהגות שלוחת רסן זו של סגירת עובדת בחדר קירור. עוד טענה כנגד קביעתו של בית המשפט קמא אשר דחה קיומה של חובה חקוקה על המעביד לדאוג לתקינות התקן הסגירה הפנימי של חדר הקירור לפי תקנות למניעת מפגעים (בטיחות מקררים) (מנגנון לפתיחת הדלת מבפנים), תשכ"ו - 1965, וכן עת דחה תחולתם של תקן שפורסם על ידי מרכז המידע של מכון התקנים העוסק בבטיחות בעבודה בחדרי קירור המתיחס בין השאר לצורך בקיומה של תאורת חירום בחדר קרור בנסיבות של סגירת דלת כשעובד מצוי בתוך חדר הקירור.
כן טענה כנגד קביעתו של בית משפט קמא לעניין מצבה הנפשי עת חולצה מחדר הקירור. לטענתה, אין לזקוף לחובתה את אי הבאת חבריה לעבודה לעדות, כדי שיעידו אודות מצבה הנפשי לאחר שהוצאה מחדר הקירור, מאחר ואלה סרבו להעיד במשפט.
המערערת חזרה וטענה כי בעקבות האירוע הטראומטי האמור נעדרה מעבודתה, כעולה מתעודות המחלה, בהן גם מצוין במפורש כי סובלת מהפרעות של פאניקה. לטענתה, הבהלה שאחזה בה הינה ממכלול נסיבות האירוע, אליו נקלעה דהיינו, מעצם סגירתה בחדר הקירור החשוך במשך דקות ארוכות מבלי יכולת לצאת.