השופט צ' זילברטל:
1. ערעור על "פסק דין חלקי לעניין החבות" של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.8.2006 בת"א 1113/99 ובת"א 2378/00 (סגן הנשיא ע' חבש), שאינו אלא "החלטה אחרת", בו נקבעה אחריות המדינה (המערערת) בתביעת נזיקין שהגישו המשיבים נגד המדינה, וכן ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.2.2011 (כב' השופט ד' מינץ) בגדרו נקבעו סכומי הפיצויים שבהם חבה המדינה.
רקע
2. האירוע העומד במוקד הערעור התרחש ביום 2.7.1990 לאחר שרימון רסס צה"לי (להלן: הרימון) התפוצץ בכפר אידנא שבנפת חברון, בנסיבות שאינן ברורות, ובזמן שבמקום התקיימה תהלוכה לרגל חג הקרבן. התפוצצות הרימון גרמה למותם של שלושה ולפציעתם של רבים. בגין אירוע טראגי זה, הגישו הפצועים, עיזבונות המנוחים והתלויים בהם (הם המשיבים) תביעות בנזיקין נגד המדינה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. כאמור, ביום 10.8.2006 ניתן "פסק דינו החלקי" של בית משפט קמא בשאלת החבות (שאינו "פסק דין" כלל, גם לא "חלקי", שכן הוא לא סיים את ההתדיינות או אף את חלקה), ובו נקבע כי המדינה אחראית לנזקי המשיבים (התובעים). בית המשפט המחוזי קבע כי התעשייה הצבאית (להלן: תע"ש) היא הגוף היחיד שמייצר עבור צה"ל רימונים מהסוג של הרימון שהתפוצץ, וכי הרימון הוא אשר גרם לנזק. בית משפט קמא לא ראה להכריע בין התרחישים השונים שהעלו הצדדים באשר לנסיבות האפשריות להגעת הרימון לכפר ולפיצוצו, בקבעו כי אין די ראיות כדי להכריע בשאלות אלה, וממילא עניינים אלה לא יקדמו את הדיון בשאלת אחריות המדינה, שכן הם אינם עומדים "במרכז ההכרעה". יחד עם זאת נאמר, כי בהיעדר ראיות אחרות המסקנה שלפיה מדובר ברימון שלא פונה מהשטח או אפילו שנגנב ממחסני צה"ל נראית סבירה. בית המשפט ציין גם כי גם לא הוכח שגורם צה"לי הוא אשר זרק את הרימון ביום קרות הנזק.
מכאן פנה בית המשפט לדון בשאלת נטל ההוכחה. בית המשפט קבע, כי בענייננו מתקיימים תנאי סעיפים 38 ("דבר מסוכן") ו-41 ("הדבר מעיד על עצמו") לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], (להלן: פקודת הנזיקין) ולפיכך הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות מוטל על כתפי המדינה. בהקשר זה נקבע כי למשיבים גם לא הייתה כל נגישות לרישומי הצבא באשר לתנועותיו של הרימון הספציפי. עוד נקבע כי ההוראות הנוהגות בצבא בכל הנוגע לרימון מסוג זה, מחייבות רישום ומעקב אחר תנועת הרימון, והיעדר רישום כאמור לגבי הרימון שהתפוצץ יש בו כדי להטיל אחריות על המדינה להסביר כיצד הרימון הגיע להיכן שהגיע, מי לקח או גנב אותו, מי העבירו למקום ומי פוצץ אותו. מאחר שהמדינה לא הציגה רישום ומעקב אחר הרימון, על אף חובתה לבצע רישום כאמור, נקבע כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח שלא התרשלה.
אשר לקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק, נקבע כי היה על המדינה, כרשות האחראית, לצפות שכלי נשק ואמצעי לחימה מסוג זה עלולים להיגנב או להיאבד, והיה עליה לנקוט באמצעים המתאימים על מנת למנוע זאת. כמו כן, נקבע כי סוג הנזק שאירע בפועל ניתן לצפייה, שכן מדובר בכלי נשק שמטבעו וטיבו עלול להתפוצץ ולגרום לפגיעות בנפש ולנזקים שונים. לפיכך קבע בית משפט קמא כי אילולא התרשלה המדינה בשמירה על הרימון, במניעת גניבתו, סילוקו או אובדנו, לא היה הרימון מתפוצץ בקרב אוכלוסיה אזרחית וגורם לפגיעות בנפש. כמו כן, בית משפט קמא דחה את טענת המדינה כי האפשרות שהרימון נגנב מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. לעניין זה נקבע שכלל לא ידוע מהן אותן נסיבות שבעטיין איבדה המדינה את השליטה ברימון. יתרה מכך נקבע כי גם במקרים בהם קיים אשם של גורם שלישי שמעשהו מכוון, עשוי להתקיים הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפות את התרחשות המעשה שגרם לנזק.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המדינה כי נגרם לה נזק ראייתי בשל הגשת התביעה תשע שנים לאחר יום האירוע, וקבע כי התביעה הוגשה במסגרת הזמן הקבוע בחוק ולא התיישנה. לצד זאת, נקבע כי למשיבים נגרם נזק בשל היעדרם של מסמכים רלבנטיים והיעדר רישום לגבי המעקב אחר הרימון עצמו. בית המשפט קבע כי הסיבה לכך שלא ברור מה היו תנועותיו של הרימון עד לפיצוצו היא תוצאה של היעדר רישום מסודר מצד המדינה.
4. ביום 1.2.2011 ניתן פסק דין משלים בגדרו נקבעו סכומי הפיצויים אותם חבה המדינה למשיבים. פסק דין זה ניתן על-ידי כב' השופט ד' מינץ לאחר פרישת השופט ע' חבש.
טענות המדינה בערעור העיקרי
5. ערעור המדינה עוסק הן במישור האחריות והן במישור הנזק. לטענת המדינה אין די בהוכחה כי מדובר באמצעי לחימה צבאי, המצוי אך בשימוש צה"ל, בכדי להטיל עליה אחריות בנזיקין. נטען כי יש בכך משום הטלת אחריות מוגברת, עד כדי מוחלטת, כל אימת שפלוני נפגע מהתפוצצות של אמצעי לחימה צבאי, בלי להתחשב ביתר הנסיבות האופפות את המקרה.
אשר להעברת הנטל, נטען כי בית משפט קמא שגה עת קבע כי על המקרה דנא חלות הוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין. אשר לסעיף 38 ("דבר מסוכן"), טענה המדינה כי הוראת הסעיף תחול רק כאשר הדבר המסוכן נעזב או נמסר לאחר על-ידי בעליו או הממונה עליו. נטען, כי בענייננו לא הוכח שבזמן האירוע המדינה הייתה בעליו של הרימון או הממונה עליו; לא הוכח שהכפר שימש כשטח אימונים צבאי בעבר; לא הובאה בפני בית המשפט ראיה לכך שחיילי צה"ל היו אלה שהביאו את הרימון לכפר; ואף לא הוכח כי הרימון נגנב מידי צה"ל. כמו כן, נטען כי לא נתקיימו התנאים להחלת סעיף 41 ("הדבר מעיד על עצמו"): ראשית נטען כי אף אם למשיבים אין יכולת לדעת כיצד הגיע הרימון לכיכר הכפר ומדוע התפוצץ, יש ביכולתם לדעת את נסיבות המקרה בהסתמך על העדויות אשר נשמעו בבית משפט קמא. שנית נטען, כי בית המשפט שגה בקבעו שהנזק נגרם על ידי "נכס" (הרימון) שלמדינה הייתה שליטה מלאה עליו. המדינה טוענת שהרימון לא היה בשליטתה או בחזקתה בעת האירוע ובית המשפט אף לא הכריע בשאלת נסיבות התפוצצות הרימון וזהות משליך הרימון. כמו כן, מאחר ואין חולק כי הרימון לא הושלך על ידי חייל צה"ל, הרי שברור שהיה זה "צד שלישי" אשר התערב במהלך העניינים ובכך קטע את רצף השליטה של המדינה ברימון. שלישית, נטען כי בית המשפט שגה עת קבע כי אירוע הפיצוץ מתיישב יותר עם המסקנה שהמדינה התרשלה מאשר עם המסקנה שלא התרשלה. בהקשר זה נטען, כי המדינה אף הראתה קיומה של אפשרות אחרת, סבירה, לקרות האירוע, והיא - שמאחר שעל-פי עדויות אחדות בכפר התרחשה קטטה ביום שבו אירע הפיצוץ, ייתכן כי מי מהמשתתפים בקטטה השליך את הרימון.
אשר לקשר הסיבתי, נטען כי אף אם נמצא שהמדינה התרשלה בשמירה על הרימון, הרי שהאירוע הפלילי של גניבת הרימון והשלכתו על-ידי גורם שזהותו אינה ידועה הם בבחינת "גורם מתערב זר", המנתקים את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע הנזק. לעניין זה צוין כי המשיבים לא הוכיחו את נסיבות הגעת הרימון למקום, ובית המשפט אף לא קבע כל ממצא בעניין זה. לטענת המדינה, אף אם יימצא כי הרימון נגנב, גם בכך אין כדי להטיל עליה אחריות למעשה פלילי שנעשה ברימון בידי גורם שלישי. לטענתה, בחינת העדויות אשר נמסרו במשטרה על-ידי מי שהיו עדים להתפוצצות מחזקת את האפשרות כי הרקע להתפוצצות היה בתהלוכה שהפכה לזירת אלימות בין קבוצות שונות בכפר שיש ביניהן יריבות פוליטית. נטען כי מי מבין המשתתפים בקטטה הוא שהשליך את הרימון באותו היום. לשיטת המדינה די בכך שהציגה תרחיש סביר והגיוני אחר לאופן התרחשות הנזק כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות לכאורית בשמירה על הרימון לבין קרות הנזק.
עוד טוענת המדינה כי בית משפט קמא שגה משלא קיבל את טענתה בדבר נזק ראייתי שנגרם לה בשל מועד הגשת תביעת המשיבים. נטען כי העובדה שהתביעה לא התיישנה אינה שוללת העלאת הטענה בדבר נפקות השיהוי.
טענות המשיבים בערעור העיקרי
6. המשיבים, מצידם, סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע להטלת האחריות על המדינה. נטען כי המדינה, שידעה על מותם ופציעתם של תושבים, ביצעה חקירה, לרבות איסוף חלקי הרימון שהתפוצץ, אך תיק החקירה אינו בנמצא וכך גם רישומי המעקב אחר הרימון, שנדרש היה לבצע על-פי נהלי הצבא. לטענת המשיבים אבדן תיק החקירה מיום האירוע והממצאים מזירת האירוע, בנוסף להיעדר יומני מבצעים, גרמו להם לנזק ראייתי. לטענת המשיבים, די בכך שהמדינה לא הביאה כל ראיה בנוגע לאופן יציאת הרימון משליטתה, כדי לקבוע כי היא אחראית לנזקיהם. עוד נטען כי בניגוד לאמור בטיעוני המדינה, עדי התביעה שללו מכל וכל קיום קטטה בין קבוצות שונות בכפר לפני ההתפוצצות וכי המדינה גם לא הביאה ראיות לכך. לטענת המשיבים, גם אם הרימון נזרק על ידי מי מן המשתתפים בקטטה, המדינה נושאת באחריות לכך שרימון, שיוצר עבורה ומוחזק על ידה, יצא משליטתה, ואין זה משנה אם הרימון נזרק על ידי צה"ל או הושאר על ידי נציגיו בשטח. נטען כי אילולא התרשלות המדינה בשמירה על הרימון או במניעת גניבתו, הוא לא היה מתפוצץ וגורם לנזק. אם לא די בכך, נטען כי בית משפט קמא קבע פוזיטיבית שהמדינה התרשלה במעקב אחר הרימון ובשמירה עליו.
לחלופין טוענים המשיבים כי אין להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, וכי המדינה לא מצביעה על טעם ענייני לבטל קביעות אלו לאחר שנשמעו עדים רבים והוגשו ראיות אחרות.
הערעור שכנגד