כב' השופט ש. דברת - ס. נשיא:
1. ערעור על החלטת של בית משפט השלום בבאר-שבע, בת.א. 3785/08, שניתנה ביום 1.4.2012 על ידי כב' השופט י. טישלר, בה נקבע כי המאורע בו נפגע המערער אינו בגדר תאונת דרכים.
בית משפט קמא אימץ את העובדות, כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומי המערער ומפאת חשיבותן אפרט אותן, כמפורט בהחלטת בית המשפט:
א.
"'משהגיע התובע למקום יעודו (...) ניתק את הנגרר מן המשאית לצורך ביצוע פריקת הסחורה'.
ב.
'בטום (...) פריקת הסחורה כאמור, הפעיל התובע את מנוע המשאית וביצע פעולות לצורך חיבור הנגרר בחזרה למשאית'
ג.
'התובע חיבר את צינורות האויר, החשמל והשרשראות מהמשאית לעגלה, אולם לא הצליח לחבר את הצול (...), היות והנ"ל (...) נתפס בחלק העליון של וו הגרירה'.
ד.
התובע עלה על היצול כדי לעשות שימוש במשקל גופו להורדת היצול כלפי הגרירה (...) - אולם היצול לא השתלב כראוי. העגלה התדרדרה לכיוון המשאית, היצול נכנס בין הגלגלים האמורים של המשאית, התובע מעד ונפל ונחבל בכל חלקי גופו'".
לעומת זאת בסעיף 7 לתצהירו של המערער נאמר: "
"חיברתי את צינורות האוויר, החשמל והשרשראות מהמשאית לעגלה אולם לא הצלחתי לחבר את הצול (הכוונה כמובן ל'יצול'), שכן הוא נתפס בחלק העליון של וו הגרירה לכן עליתי על הצול כדי להשתמש במשקל גופי להורדת הצול כלפי וו הגרירה, במקום שהצול ישתלב כראוי הצול ירד עד הרצפה ואני נפלתי על הרצפה. העגלה התדרדרה לכיון המשאית והצול נכנס לכיוון הגלגלים האחוריים של המשאית".
העובדות שפורטו בסיכומי ב"כ המערער, אינן עולות בקנה אחד עם האמור בתצהירו של המערער ומן הנכון היה, טרם מתן ההחלטה, לקבוע הממצאים והעובדות הרלוונטיות לפציעתו של התובע.
בית משפט קמא קבע ש
"רתימת הנגרר למשאית, היתה חלק מהליך הפריקה, כיוון שכך, אין חל החריג של תאונת דרכים, והתובע אינו בא בגדרו של החוק " (עמ' 7 ש' 2-3 לפסק הדין).
השאלה להכרעה היא, אם אכן מדובר בתאונת דרכים.
2. ב"כ המשיבה סבור כי הפעולות שבוצעו מקורן בצורך לפרוק את המשאית, גם אם בוצעו לאחר השלמת פריקת המטען, שכן העגלה נותקה תחילה לצורך פריקת המטען, וחיבורה מחדש הוא חלק מתהליך הפריקה. אלה פעולות הנחוצות להמשך הנסיעה והן אינן יסוד חיוני לשימוש במשאית. אמנם נטען כי מנוע המשאית הופעל, אך לא נטען שיש קשר בין הפעלת מנוע המשאית לבין נפילת המערער ומפאת סמיכות הזמנים, אי אפשר לנתק את חיבור העגלה מפעולת הפריקה.
3. מוסכם בין הצדדים כי שלב פריקת הסחורה הסתיים בפועל. משהסתיים שלב פריקת הסחורה, החל המערער בהכנות להמשך נסיעה, לשם כך הפעיל את מנוע המשאית, משלא ניתן לחבר העגלה למשאית ללא הפעלת הכח המכני של המשאית, ולאחר מכן החל לחבר את העגלה למשאית וכאן ארעה התאונה. הוא ניסה לחבר את היצול לוו הגרירה של המשאית ובעת החיבור, לפי התיאור בהחלטת בית משפט קמא: "
התובע עלה על היצול כדי לעשות שימוש במשקל גופו להורדת היצול כלפי הגרירה, אולם היצול לא השתלב כראוי. העגלה התדרדרה לכיוון המשאית, היצול נכנס בין הגלגלים האמורים של המשאית, התובע מעד ונפל...".
גם אם העובדות הן כמפורט בתצהירו של המערער, עדיין מדובר בהכנות לנסיעה.
4. בע"א 6454/99
אריה חב' לביטוח בע"מ נ' יעקב דואני פ"ד נו (3) עמ' 495, 502 נקבע:
"במילים אחרות, אין להרחיב, במידה לא מבוקרת, את מושג הטעינה או הפריקה גם לפעולות הכנה הקודמות לטעינה או לפריקה או באות אחריהן (ראו
ע"א 3457/93 שמואל נ' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ [4]), ואילו בעניינינו: " הסרת עמודי התמיכה לא היתה חיונית לפעולת הפריקה. היא לא נועדה "להבטיח את שלמות המטען המטען ואת יציבותו". נהפוך הוא, היה בה כדי לסכן את יציבות המטען ולהקות על הפריקה, ובפועל אף הביא לנפילתו של מטען ולאירוע התאונה. גם אין ספק שבין הסרת העמוד שבצדה הימני של המשאית לבין הפריקה לא היה ולא כלום. עמודי התמיכה פורקו בעת שהמשאית המתינה לתור הפריקה במרחק מסויים משטח הפריקה, וגם סמיכות של זמנים לא נתקיימה כאן".
בע"א 3457/93
שרון שמואל נ' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ פ"ד נ (4) עמ' 301, 306 נקבע על ידי כב' השופט אור כי: "
"יכולות להיעשות פעולות שונות, אפילו בקרבת זמן ומקום לפעולות הטעינה, אשר מכוונות לאפשר את הטעינה לאחר מכן והן לא תהינה חלק מפעולות הטעינה". בפסק דין זה נפגע המערער, שעה שהעגלה עליה עמד נעה מן המשאית לכיוון הטעינה במטרה להטעינה ולחזור למשאית לפרוק החומר, אך העגלה התהפכה במהלך הנסיעה ובית המשפט הכיר בארוע כתאונת דרכים.
ברע"א 418/03
אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב (פורסם בנבו), נקבע כי:
"... כאמת מידה כללית נקבע, כי בהצבת גבולות אלה ראוי להימנע מהרחבה בלתי מבוקרת של מושג הטעינה והפריקה, אולם יש להקפיד גם שלא להוציא ממושג זה, בניגוד לכוונת המחוקק, מרכיבים אינהרנטיים שלו...
17. הנה-כי-כן, פעולות מסוימות מהוות "חלק אינטגרלי" של פעולת הטעינה או הפריקה, "משלימות" אותה או "מאפשרות" את ביצועה. אופיין זה מביא אותם בגדרי פעולת הטעינה והפריקה עצמה. זו לא היתה "אפשרית" או "שלמה" בלעדיהם. לפיכך, חל על פעולות לוואי אלה דין הפריקה והטעינה, לאמור - הן באות בגדר החריג. וכאן מגיעים אנו אל לב-ליבו של הקושי בסוגיה שבפנינו, המתעורר, כאמור, בעת שאותן פעולת-לוואי, הן עצמן, מהוות, בה-בעת, גם שימוש מוכר על-פי החוק. מה דינן של דרכי השימוש האלה, שאינן עצמאיות אלא כרוכות בטעינה או בפריקה, ושאינן מדגימות התרחשות המוחזקת כתאונת דרכים? ניתן להציע שני מודלים עיקריים לפתרון השאלה הזו. על-פי
המודל הראשון
, "בולע" במקרים האמורים החריג את השימוש המוכר. מודל זה מניח, כי העובדה שפעולת-הלוואי לטעינה והפריקה מקיימת גם שימוש מוכר, אין בה כדי להחזיר את האירוע, המצוי בגדרי החריג, אל מסגרת החוק. השימוש הממעט הוא הדומיננטי באירוע, ולכן נסוג מפניו השימוש המוכר.