פסק-דין בתיק ע"א 22936-01-11

כב' השופטת רחל ברקאי:

1. מונחים בפנינו ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כב' ס. הנשיא השופט ח. חדש), מיום 28.11.10,  בת.א. 349/04.

המדובר בפסק דין שניתן במסגרת תביעתה של המשיבה, ילידת 1962, לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, בתאונת דרכים מיום 8.6.01, עת נפגעה כנוסעת ברכב המערער 1 אשר היה מבוטח אצל המערערת 2, ובעת שרכב אחר פגע ברכב בו נסעה, והכל בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

2. הן המערערים והן המשיבה, ביקשו להשיג אחר קביעותיו של בית משפט קמא, אשר היוו את הבסיס לביצוע תחשיב גובה הפיצוי שנפסק בסופו של יום לטובת המשיבה. בעוד שלטענת המערערים בסיס הנתונים הביא לפיצוי בשיעור העולה על הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת המשיבה, טענה המשיבה, במסגרת ערעורה, כי שגה בית משפט קמא בבסיס הנתונים שקבע וכי נכון יהיה לתקנם באופן שבסופו של יום יפסק לה פיצוי בשיעור גבוה מזה שנפסק.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

3. המשיבה, ילידת 1962, נפגעה בתאונת דרכים מיום 8.6.01, כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עובר ליום התאונה ניהלה ועבדה בחנות פרחים, עסק הרשום על שמה, בסיוע עובדת נוספת.
4. בית משפט קמא, אשר נדרש להיקף נזקי הגוף אשר נגרמו לה בעקבות התאונה, מינה שני מומחים רפואיים: מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר ענר, קבע לה נכות רפואית בשיעור של 23%, ומומחה בתחום הנפשי, פרופ' מאסטר, קבע לה נכות רפואית בשיעור של 10% לצמיתות.

בית משפט קמא קבע כי נכותה הרפואית המשוקללת של המשיבה הינה 26.75% (לאחר שקבע כי לאור חקירתו הנגדית של ד"ר ענר  יש להפחית חלק מן הנכות שהוענקה לה ותחת 10% נכות שהעניק לה המומחה האורתופד בגין הצליעה, מכח סעיף 35 (1) (ב) לתקנות, הפחית את שיעור הנכות במחצית ל-5%).

כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי נכותה התפקודית של המשיבה הינה 15% בלבד לאור הליך השיקום אותו עברה הן במישור האורתופדי והן במישור הנפשי.

5. אשר לתקופות אי הכושר לעבר, קבע בית משפט קמא כי מיום התאונה ועד ליום 15.2.06 יש לפסוק למשיבה פיצוי בגין אובדן שכר מלא, ומיום 15.2.06 ועד יום מתן פסק הדין יש לפסוק לה פיצוי על פי הפסד חודשי של 1,000 ש"ח לחודש. אשר לעתיד בוצע תחשיב היוון מתאים לפי הפסד שכר חודשי של 1,000 ש"ח. תחשיב הפסדי השכר בוצע לפי רמת השתכרות של 5,800 ש"ח לחודש.

6. אשר לעזרת צד ג' קבע בית משפט קמא כי לתקופת העבר יש לפסוק למשיבה עזרת צד ג' מוכחת בסך של 27,450 ש"ח לתקופה של 5.5 חודשים מיום התאונה.

לתקופה נוספת של 22 חודשים, בגין העסקת עובדת זרה על שם המשיבה, פסק סכום נוסף של 58,660 ש"ח וכערכו ליום מתן פסק הדין 71,500 ש"ח. 

לתקופה נוספת שמתום 27.5 חודשים מיום התאונה, עת החלה המשיבה להעסיק עובדת זרה על שם החמות, שהתגוררה עמם בביתה ונזקקה לעזרה בשל מצב בריאותי, תקופה של 81 חודשים, זקף בית משפט קמא מן הסכום ששולם למטפלת הזרה, סך של 800 ש"ח לחודש  לטובת עזרה למשיבה, בהיקף עזרה של 8 שעות עזרה בשבוע, ובגין 81 חודשי עבודה, סך כולל של 64,800 ש"ח.

אשר לעתיד פסק בית משפט קמא לטובת המשיבה סך של 189,500 ש"ח לפי תחשיב של 8 שעות עזרה בשבוע מיום מתן פסק הדין ועד גיל 70 (329 חודשים).

7. לעניין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד פסק בית משפט קמא לטובת המשיבה סך כולל של 10,000 ש"ח המגלם את כלל הוצאותיה בגין טיפולים רפואיים.

8. בגין הוצאות נסיעה מוגברות פסק לה בית משפט קמא סך כולל של 20,000 ש"ח. ובאשר לסכום הפיצוי בגין כאב וסבל נפסק למשיבה סך של 80,000 ש"ח.

טענות המערערים:

9. המערערים, טענו כי שגה בית משפט קמא עת פסק למשיבה תקופת אי כושר מלאה לעבר מיום התאונה (8.6.01) ועד לאמצע חודש 2/06, מקום שד"ר ענר, מומחה בית משפט אישר לה תקופת אי כושר עד ליום 9.5.05 בלבד. כמו כן, יצאו כנגד היקף הפיצוי לאותה תקופה וטענו כי לא היה מקום לפסוק לה פיצוי בגין אובדן מלא של שכרה מקום שבית משפט קמא קבע, כי יש יותר מרמז כי המשיבה המשיכה לעבוד בעסק, גם אם לא לנהלו, בתקופה בה הועברה הנהלת החשבונות של העסק על שם אמה או על שם בעלה והיא המשיכה לפקוד את העסק ולעבוד במקום.

10. כמו כן טענו המערערים, כי שגה בית משפט קמא בפוסקו למשיבה פיצוי בגין הפסדי שכר מתום תקופת אי הכושר ועד מועד מתן פסק הדין, על בסיס הפסד שכר חודשי של 1,000 ש"ח בגין תשלום נוסף לעובדת בעסק, וזאת בהעדר כל הוכחה על הוצאה כספית כאמור. לטענתם, הוכח ההיפך, כי לא חלה כל ירידה בהכנסות או ברווחי העסק לאחר התאונה כמפורט בדוחות בשנת המס 2001 - 2002.