פסק-דין בתיק ע"א 2210-08

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופט רחמים כהן) מיום 26.8.08 בת.א. 29780/06 לפיו נתקבלה בחלקה תובענת המשיבה כנגד המערער ונדחתה תובענה שכנגד שהגיש המערער כלפי המשיבה.

המשיבה, מעונה חב' לבנין בע"מ היא חברה לבנין. המערער הוא הבעלים של 25% ממניותיה. ב- 25% מהמניות מחזיקה רעייתו וב - 50% מהמניות מחזיקה תימרת חברה לאחזקות והשקעות בע"מ (חברה משפחתית של מנחם עדני).

המשיבה בנתה בנין מגורים בנתניה. את הפרוייקט ליווה בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ. אחת הדירות נמכרה למשפחת יקובצ'ק אך כספים ששילמה האחרונה בסכום כולל של 308,860 ש"ח לא הופקדו בחשבון הליווי של המשיבה כנדרש עפ"י הסכם הליווי.

לטענת המשיבה, המערער אשר ניהל את המשיבה באותה עת גזל את הכספים האלה ומכאן התובענה הכספית שהוגשה לבית משפט קמא להשבתם ולפיצוי על נזקים שנגרמו למשיבה כתוצאה ממעשהו של המערער.

לטענת המערער מאחורי התובענה עומד מנחם עדני (להלן: " עדני"). הסיבה האמיתית להגשתה היא סכסוך מתמשך בין משפחתו למשפחת עדני המנסה להשתלט על מניותיו במשיבה. הוא לא גזל כספים ממנה כי אם כל סכום שימש להסדר חובותיה של המשיבה לנושים שונים ביניהם רשויות המס, וזאת בהסכמת עדני או בניו מטעמו. התובענה הוגשה ללא אישור מנהל המשיבה וללא אישור בעלי 50% ממניותיה.

המערער אף הגיש תובענה שכנגד בטענה שמגיע לו מהמשיבה דמי ניהול ראויים כמנהלה והדירקטור היחיד בה בסכום של 463,695 ש"ח.

בפסק הדין נדחתה טענת המערער שיש לדחות התובענה נגדו כיוון שלא נתקבל לה אישור כתביעה נגזרת. נקבע כי באסיפת בעלי מניות שהתקיימה ביום 1.11.05 מונה עדני לשמש כדירקטור יחיד במשיבה וההחלטה על הגשת התביעה היתה שלו. האסיפה זומנה על ידי ב"כ המערער שלטענתו מייצג גם את אשתו, הוחלט בה על מינויו של עדני כדירקטור יחיד במשיבה. הפרוטוקול נרשם ונחתם ע"י עו"ד רוני א. כהן ב"כ חברת תימרת והועבר לב"כ המערער. ביום 8.5.06 בוטלו זכויות החתימה של המערער בבנק הפועלים, עו"ד יצחק אבירם מונה לעורך הדין של המשיבה ונחתם יפוי כח המתיר לו בין השאר להגיש תביעות בשמה. המערער לא ביקש לבטל את ההחלטה הזו. קולה של אשתו לא נשמע עד היום וחזקה שאם סברו שההחלטה ניתנה שלא כדין היו פועלים לביטולה.

לענין נטילת הכספים ואי הפקדתם בחשבון הלווי של המשיבה קבע בית המשפט כי היא נעשתה בניגוד להסכם הליווי תוך הפרה בוטה שלו וכאשר המערער יודע שכל סכום מרוכשי הדירות חייב להיות מופקד בחשבון הליווי וכי כספים אלה משועבדים לבנק. המערער לא עמד בנטל להוכיח שעדני או בניו הסכימו שיטול את הכספים לכיסו או לחברות שבשליטתו. הוא מסר גרסאות שונות, מהימנות עדותו הוטלה בספק ופסק הדין הורה לו להשיב את הסכום המדובר אותו נטל שלא כדין למשיבה.

העתירה לפיצוי המשיבה על נזקים אחרים נדחתה מחוסר הוכחה.

התובענה שכנגד נדחתה מחוסר הוכחה נאותה.

בערעורו משיג המערער על חיובו בפסק הדין ודחיית תובענתו הנגדית. הוא חוזר על טענתו כי היה צורך בקבלת אישור בית המשפט מאחר ומדובר בתביעה נגזרת. לטענתו עדני לא מונה באסיפת בעלי המניות של המשיבה כדירקטור כי לא הייתה לאסיפה סמכות למנותו ככזה והפרוטוקול של הישיבה שנערך ע"י עו"ד כהן מטעמו של עדני לא שיקף את מה שנאמר בה. עדני בחר שלא לעדכן את מינויו אצל רשם החברות מה שמלמד כי לא מונה לדירקטור. לפיכך המערער נותר הדירקטור היחיד של המשיבה.

גם אם מונה עדני לדירקטור הרי כהונת המערער עדיין לא נסתיימה ובית המשפט היה צריך לדחות את התובענה כנגדו על הסף. זהו מצב קלאסי של סכסוך בין בעלי מניות בדבר ניהול החברה ולשם כך קיים מנגנון התביעה הנגזרת.

עוד טוען המערער כי גם אם יוחלט לדחות את ערעורו בעניין זה הרי אין לחייבו בריבית והפרשי הצמדה על הסכום ודי ברישום הסכום בספרי החברה לחובתו.

המערער אף משיג על כך שתובענתו הנגדית נדחתה.

יש לשים לב שהמערער כתב בהודעת ערעורו כי " המחלוקת בין הצדדים אינה האם הכספים הופקדו בחשבון המשיבה בבנק דיסקונט באשר אין מחלוקת שלא הופקדו כאמור... המחלוקת בין הצדדים היתה ונותרה האם עדני ידע על אי הפקדת הכספים בחשבון המשיבה בבנק דיסקונט והאם הסכים לכך".

לאחר שעיינו בפסק הדין, בהודעת הערעור ועיקרי הטיעון מטעם הצדדים ולאחר שעיינו בחומר הראיות שנפרש בפני ערכאה דיונית, לא מצאנו טעם של ממש להתערב בפסק הדין.

להדגיש שמרבית חיצי הערעור מופנים כלפי ממצאים שבעובדה המבוססים בין השאר על התרשמות ישירה של בית המשפט מהעדים שהופיעו לפניו. בכגון דא, הלכה היא שבית משפט של ערעור לא יתערב בהם אלא אם כן דבק בהם פגם מהותי.

לא כך בענייננו.

כאמור: המערער עצמו בהודעת ערעורו הבהיר היטב כי אין מחלוקת על כך שנטל את הכספים ולא הפקידם כנדרש כי אם, שהשתמש בהם " כתשלום לנושי המשיבה". אלא שהמערער לא דק פורתא בהודעת ערעורו בטענו שאין מחלוקת בין הצדדים כי הכספים שימשו כתשלום לנושי המשיבה. להיפך, במחלוקת בסוגיה זו, המערער כשל להוכיח טענתו כי הכספים שנטל אכן שימשו כתשלום לנושי החברה. בכלל, שלל גרסותיו לא זכו לאמון בית המשפט ויש למסקנה זו בסיס בחומר הראיות.