1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) מיום 28.4.11. על פיו נתקבלה תביעת המשיבים, וניתן צו לסילוק ידם של המערערים מן המקרקעין מושא התביעה, לרבות פינוי המקרקעין מבריכת מים המשרתת את הישוב גבעת זאב וכן ממתקנים נוספים שהוצבו על המקרקעין ע"י המועצה המקומית גבעת זאב (ת"א 12203/08, ת"א 17976/96).
2. פסק הדין מושא הערעור הוא פסק דין שני שניתן בתובענה, לאחר שבערעור קודם שהוגש לבית משפט זה, הוחזר הדיון לבית משפט קמא על מנת שיגבה ראיות נוספות. בכדי להבהיר את גדר המחלוקת בערעור (השני) לבית משפט זה נסקור בקצרה את ההליכים שנתקיימו בתובענה עד כה.
כתבי הטענות
3. המשיבים הגישו לבית משפט קמא תביעה (מתוקנת) לסילוק יד נגד המועצה המקומית גבעת זאב, בטענה שזו בנתה והקימה מתקני ציבור - בריכת מים ומתקנים נוספים - על חלק מן המקרקעין שבבעלותם. המדובר במקרקעין בשטח של 44.837 דונם באדמות ביתוניה, הרשומים בלשכת המקרקעין ברמאללה כספר 1 דף 9, בבעלותם המשותפת של יצחק גבריאלוביץ (33/100 חלקים), רגינה פטל (55/100 חלקים) ויוסף ריבלין (12/100 חלקים) (להלן - המקרקעין). אין חולק כי המשיבים הם חליפיו של המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל מכוח ירושה.
4. המועצה המקומית גבעת זאב (להלן - המועצה המקומית) טענה להגנתה בבית משפט קמא כי היא מחזיקה כדין בחלק המקרקעין עליו בנתה, מכוח רשות שניתנה לה להשתמש בו לצרכי ציבור על ידי מי שהועברו לידיו הזכויות במקרקעין. את טענתה זו ביססה המועצה המקומית על שלושה נדבכים:
האחד, שהמקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש בהיותם רכוש ממשלתי;
השני, שחלק המקרקעין עליו בנויה הבריכה והמתקנים הופקע לצרכי ציבור על ידי המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון;
והשלישי, שהיא עושה שימוש במקרקעין מכוחה של תוכנית מתאר 220/1, אשר אושרה כדין, ובה יועד אותו שטח לצרכי ציבור.
יוער כי היועץ המשפטי לממשלה - שהוא אחד המערערים לפנינו בעת הזו - לא היה שותף להליכים בשלב זה של ההתדיינות.
פסק הדין הראשון של בית משפט השלום
5. בפסק הדין (הראשון) שניתן ביום 25.1.04 קיבל בית משפט קמא (כב' השופט כ' מוסק) את תביעת המשיבים תוך שדחה את הגנתה של המועצה המקומית על שלושת נדבכיה. לצורך ההכרעה בטיעון הראשון, שלפיו המקרקעין
הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש, עמד בית משפט קמא על המצב המשפטי החל על מקרקעין באזור הנמצאים בבעלות יהודים ("אדמות יהודים"). בית משפט קמא ציין בהקשר זה, כי לאחר כניסת צה"ל לאזור בשנת 1967 פורסם צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967. מטרתו של צו זה הייתה להקנות לממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש (להלן - הממונה הישראלי) את כל הרכוש הממשלתי, אשר הוגדר, בין היתר, ככל רכוש שביום הקובע (7.6.67) או לאחריו היה רשום על שם או מוקנה למדינת אויב. בשנת תשנ"א, הוסף לצו האמור סעיף 1א, שלפיו גם רכוש - שלפני 7.6.67 חלו עליו הוראות סעיפים 9(1)(ד)(I) או (III) לפקודת המסחר עם האויב, 1939 - או כל רכוש שחל על בעליו מנשר מס' 55 משנת 1950, הוא רכוש ממשלתי.
6. על רקע זה נפנה בית משפט קמא לבחון, האם המקרקעין שבמחלוקת באים בגדר הגדרת "רכוש ממשלתי", לפי הוראות סעיפים 9(1)(ד)(I) או (III) לפקודת המסחר עם האויב, 1939. לאחר שבחן הוראות אלה, כמו גם את הוראות צו המסחר עם האויב (אפוטרופוס), 1939, קבע בית משפט קמא, כי על מנת שעל המקרקעין תחולנה הוראות הפקודה או הצו, יש צורך בקיומו של "צו הקניה", המקנה את המקרקעין לאפוטרופוס על נכסי האויב (להלן - הממונה הירדני). בית משפט קמא המשיך ובחן גם את הוראותיו של מנשר מס' 55, אשר קבע כי "האנשים הגרים באזורים הפלשתיניים שתחת פיקוחם של היהודים ואנשים אחרים הנאמנים לשלטון היהודי" ייראו כאויב. בית משפט קמא סבר, כי מנשר זה לא ביטל את פקודת המסחר עם האויב או את צו המסחר עם האויב (אפוטרופוס) אלא אך הגדיר על מי הם חלים. מכאן, כך קבע, שגם לאחר פרסום מנשר מס' 55 היה צורך ב"צו הקניה". מאחר שהמועצה המקומית לא הציגה צו הקניה המתייחס למקרקעין, ואף עלה מהראיות שהובאו כי לא קיים צו הקניה, נדחתה הטענה שהמקרקעין הוקנו לממונה וכי הם "רכוש ממשלתי".
7. באשר לטענתה השניה של המועצה המקומית, שעניינה הפקעת המקרקעין על ידי המנהל האזרחי, קבע בית משפט קמא, כי אין תוקף לצו ההפקעה, באשר הודעה על ההפקעה לא נמסרה כדין לבעלי הזכויות במקרקעין. בתוך כך העיר בית המשפט, כי ספק בעיניו אם לאור חומר הראיות כלל ניתן לקבוע, שהמקרקעין נכללים בתחום ההפקעה.
8. באשר לטענתה השלישית של המועצה המקומית נקבע, כי אין בכוחה של תוכנית המתאר לפגוע בקניינם של המשיבים, או להעניק למועצה המקומית זכות שימוש במקרקעין בניגוד לרצון המשיבים.
9. משדחה בית משפט קמא את כל טיעוניה של המועצה המקומית, קיבל בית המשפט את תביעתם של המשיבים והורה למועצה המקומית לפנות את המקרקעין.
הערעור הראשון לבית משפט זה
10. על פסק הדין (הראשון) הגישה המועצה המקומית ערעור לבית משפט זה, אשר התברר לפני הרכב אחר (כב' השופטים מ' שידלובסקי-אור, י' ענבר וג' כנפי-שטייניץ).
11. במסגרת הדיון בערעור הגיש היועץ המשפטי לממשלה הודעה על התייצבותו בהליך מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי דין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. בהמשך לכך, הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור, בה ביקש להתיר לו להגיש תעודת עובד ציבור שניתנה ע"י מר עוזי גילה, מתאם רישום המקרקעין מת"ק רמאללה ממשרד קמ"ט רישום מקרקעין איו"ש, לה צורף לוח זכויות לא סופי המתייחס למקרקעין. בבקשה נוספת ביקש לצרף לתעודת עובד הציבור האמורה היטל של מפה על גבי תצלום אויר של המקרקעין ("אורטופוטו"). היועץ המשפטי לממשלה טען כי מסמכים אלה מלמדים, שבניגוד לממצאיו של בית משפט קמא, המקרקעין
הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי. עוד טען כי דבר הקניית המקרקעין לממונה משליך במישרין על מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא באשר לבטלות ההפקעה, שהרי אם בעל הזכויות בקרקע הוא הממונה על הרכוש הממשלתי, ממילא לא הייתה חובה להודיע על ההפקעה למשיבים. היועץ המשפטי לממשלה הוסיף וטען, כי מהיטל המפה על גבי תצלום האוויר אף ניתן ללמוד, שרובו המכריע של השטח שהופקע על ידי המנהל האזרחי לשם הקמת בריכת המים בתחום המועצה המקומית, לא היה מעולם בבעלותם של המשיבים.
12. בית משפט שלערעור קיבל את הבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור חרף התנגדותם של המשיבים. בית המשפט קבע כי לפסק הדין השלכות מרחיקות לכת לא רק על זכויותיה של המדינה, אלא גם על כלל תושביה של המועצה המקומית, הנזקקים לבריכת המים. עוד נקבע, שהאינטרס הציבורי, אשר היועץ המשפטי לממשלה מופקד עליו, מחייב, כי המחלוקת תתברר באופן שכלל הראיות הרלוונטיות תהיינה מונחות בפני בית המשפט וגם קולו של היועץ המשפטי לממשלה יישמע. בנוסף נקבע כי הראיות הנוספות אוצרות בחובן כוח להוביל להפיכתה של הקערה על פיה בהתייחס לשתי השאלות המרכזיות העומדות לפתחו של בית המשפט, הן שאלת הקניית המקרקעין לממונה והן שאלת תוקפה של ההפקעה.
13. בית המשפט בערעור הוסיף וציין כי תעודת עובד הציבור שנתבקשה הגשתה, והמסמכים שעליהם התבססה מראים לכאורה, שהמקרקעין שבמחלוקת כוללים את החלקות שמספרן: 18, 27, 44, ו-47, וכי במסגרת הליכי הסדר, שנערכו בשעתו בכפר ביתוניה, נרשמה חלקה 18 על שם הממונה (הירדני) על נכסי האויב. בית המשפט הוסיף וציין כי רישומה של חלקה זו על שם הממונה הירדני תומך לכאורה במסקנה שהמקרקעין הוקנו לממונה, מאחר שניתן להניח, כי הרישום בלוח הזכויות נעשה כדין, היינו, על בסיס קיומו של צו הקניה. מכאן, כך נקבע, שהראיה הנוספת עשויה לשמוט את הקביעה בפסק הדין, שלפיה לא ניתן צו הקניה בנוגע למקרקעין. בית המשפט ציין עוד כי אמנם הרישום על שם הממונה הירדני נעשה רק בהתייחס לחלקה 18 המהווה רק חלק מהמקרקעין, אך בראיות החדשות שנתבקש להגישם יש הסבר לכך, הראוי להישמע, ומכל מקום, חלקה 18, אשר נרשמה על שם הממונה הירדני, נחזית להיראות כחלק הארי של המקרקעין ובכך בלבד יש כדי לשנות, בכוח, את תוצאותיו האופרטיביות של פסק הדין.
14. בית המשפט בערעור ציין עוד, כי במסקנה הנלמדת לכאורה מהראיות הנוספות שמבוקש להגישן, שלפיה המקרקעין הוקנו לממונה, יש כדי להשליך גם על מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, שלפיה אין תוקף להפקעת המקרקעין שנעשתה מאוחר יותר, באשר לא נמסרה אודותיה הודעה למשיבים. כך הדבר, שכן אם אכן הוקנו הזכויות במקרקעין לממונה, כלל לא היה צורך להודיע למשיבים דווקא אודות ההפקעה. נוכח קביעתו של בית משפט קמא, שלפיה ספק אם המקרקעין נכללים בשטח שהופקע, הוסיף בית המשפט של ערעור וציין, כי מהמפה אשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש לצרף לתעודת הציבור, עולה לכאורה, שלפחות חלק מהמקרקעין נמצא בתחום ההפקעה.
15. בית המשפט הורה, אפוא, על החזרת הדיון לבית משפט קמא, תוך שהורה כי בית משפט קמא יאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להביא לפניו את הראיות הנוספות, וכי בידי בית המשפט להתיר גם למשיבים להביא ראיות נוספות בנושא המחלוקת ככל שימצא לנכון. עוד הורה כי לאחר שמיעת סיכומי הצדדים יוציא מלפניו בית משפט קמא פסק דין חדש, שיתבסס על מכלול הראיות שהובאו במשפט.