פסק-דין בתיק ע"א 2138/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כבוד השופט מ' שנהב) בת.א. 71441/97, מיום 24.2.02, שעניינו תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975.

1.  רקע

(א)  המערער 1 (להלן: "המערער"), יליד 1948, חבר הקיבוץ- המערער 2 (להלן: "הקיבוץ"), נפגע ברגלו בתאונת דרכים ביום 10.4.95, עת רכב על קטנוע (להלן: "התאונה הראשונה"). ביום 8.2.96 נפל המערער בעת ירידה מאופניו, בסמוך למפעל בו עבד, ואובחן לו שבר מרוסק תוך מפרקי של עצם השוק עם תזוזה בברך (להלן: "התאונה השניה").

(ב) המערער טען כי קיים קשר סיבתי בין שתי התאונות הנ"ל שכן נפילתו מאופניו אירעה עקב חולשתה של הרגל הפגועה. המשיבה כפרה בקשר הסיבתי ולחלופין טענה כי התאונה השניה היא תאונת עבודה ועל כן קמה לה זכות לניכוי רעיוני של התקבולים להם הזכאי המערער מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

2.  פסק דינו של בית משפט קמא

(א)  בית המשפט קיבל את טענות המערער, שעדותו נמצאה מהימנה, וקבע, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי הוכח קשר סיבתי עובדתי- רפואי בין שתי התאונות. בהתחשב בגילו של המערער, עיסוקו עובר לתאונה ולאחריה, מיקום הנזק והיבטיו התפקודיים, העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המערער על שיעור של 20%, שיעור זהה לנכותו הרפואית.

(ב) בית המשפט פסק למערער פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בשיעור של 20% מהסכום המקסימלי הקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב נזק בכל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976.

(ג)  כן נפסק פיצוי בגין הפסדי שכר בהתבסס על הערכת פוטנציאל השתכרותו של המערער עובר לתאונות בסכום של 5,000 ש"ח. על פי נימוקי בית משפט קמא נקבע פוטנציאל זה תוך התחשבות בכישורי המערער, סוג עבודתו והשכר הממוצע במשק. לפיכך, פסק בית משפט קמא למערער סכום של 72,500 ש"ח עבור תקופה בת 14.5 חודשים של אי כושר מוחלט. אשר לפגיעה בכושר עבודתו לעבר ולעתיד קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להתחקות במדויק אחר השינויים בכושר עבודתו של המערער ולכמת את הפסדי השכר החלקיים ולפיכך מתאים המקרה לקביעת פיצוי כולל בהתחשב בכלל הגורמים הרלבנטיים. פיצוי זה הועמד על סכום של 100,000 ש"ח.

(ד) בית המשפט פסק למערער פיצוי אף בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד (20,000 ש"ח) ובגין הוצאות נסיעה והוצאות אחרות, לעבר ולעתיד (30,000 ש"ח). 

(ה)  טענת המשיבה כי היא זכאית לניכוי רעיוני של תקבולי המל"ל נדחתה, אך נפסק כי יהא על המערערים לשפותה בגין סכומים ששולמו על ידי המל"ל, אם וכאשר תתקבל תביעת המערער.

3.  טענות המערערים

(א)  המערערים משיגים על גובה הפיצוי אשר נפסק בגין הפסדי ההשתכרות ועזרת הזולת. לטענתם, פסק בית המשפט את הפיצוי בגין ראשי נזק אלו בצורה בלתי מבוססת ותוך התעלמות מראיות התביעה. במיוחד נכונים הדברים כאשר המערער ועדיו נמצאו מהימנים; דחיית גרסת המשיבה בדבר העדר קשר סיבתי בין שתי התאונות; קבלת קביעותיו של הרופא המומחה והעדר ראיות לסתור מצד המשיבה. לפיכך, כך הטענה, לא מילא בית משפט קמא אחר חובת ההנמקה והדבר מחייב בחינה מחדש של הראיות והממצאים.

(ב) אשר לפיצוי בגין תקופת אי הכושר המוחלט טוענים המערערים כי 424 ימי אי כושר מהווים 17 חודשי עבודה, ולא 14.5 כפי שחישב בית משפט קמא, שכן חודש עבודה הוא בן 25 ימים. בהתחשב בכך, יש לפסוק פיצוי בגין תקופה זו בסכום של 85,000 ש"ח. עוד טוען המערער כי על סמך קביעותיו של בית משפט קמא בדבר נכותו התפקודיות ושכרו החודשי הממוצע ניתן היה לערוך חישוב אקטוארי של הפיצוי. על פי חישוב זה זכאי הוא לסכום של 70,000 ש"ח בגין התקופה שמתום תקופת אי הכושר המוחלט ועד ליום פסק הדין, ולסכום של 110,000 ש"ח בגין העתיד.

(ג)  בצד האמור, חולקים המערערים גם על קביעת בסיס השכר, עובר לתאונות. לטענתם, הובאו ראיות מהימנות כי שכרו החודשי של המערער היה בשיעור של 9,000 ש"ח, משוערך ליום פסק הדין לכ- 11,700 ש"ח ברוטו. בהעדר ראיות לסתור לא היה מקום לקבוע בצורה שרירותית, ותוך התעלמות מאפשרויות הקידום והפסדי הפנסיה, את בסיס השכר למחצית מסכום זה.

(ד) המערערים מוסיפים כי נוכח הראיות המפורשות בדבר הפסדים בפועל שנגרמו למערער, לא היה צורך לאמוד את הפסד שכרו על פי הנכות התפקודית ומן הדין היה לקבוע את שיעור הפיצוי על פי ההפחתה בפועל, למצער, ביחס לתקופה שעד מתן פסק הדין.

(ה)  לסיום, טוענים המערערים כי גם בראש הנזק של עזרת צד ג' קופח המערער, והסכומים שנפסקו הינם זעומים.

4.  טיעוני המשיבה

(א)  המשיבה סומכת ידיה על פסק דינה של הערכאה הדיונית. לטענתה סכום הפיצויים שנפסק הוא סביר, ואף מיטיב עם המערער, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור.