ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א יפו (כב' השופטת שרון גלר אהרוני), שדחה את תביעת המערערות להחזר שלוש הלוואות וחייב אותן בהוצאות.
רקע עובדתי:
ההליכים בביהמ"ש קמא נסובו על תביעת חוב של 300,000 ש"ח, שהייתה מעוגנת בשלושה שיקים שייצגו שלוש הלוואות שניתנו למנוח מועלם כדורי (להלן: "כדורי").
כדורי היה בעל מוסך יחד עם שותפים מבני משפחתו עמם עבד. המשיב 2 - זוהר מועלם - הינו בנו של כדורי, והמשיבים 7-3 הינם אחיו של כדורי, שלטענת המערערות היו שותפים לניהול עסקי המוסך.
במועד כלשהו בשנות ה-80 נתן כרמי לכדורי הלוואה אחת בסך של 15,000$ שבגינה ניתן שיק כבטחון לפירעון. כרמי נפטר בשנת 1988 בטרם נפרעה ההלוואה. שתי הלוואות נוספות שסכומן הכולל היה 45,000$ ניתנו לכדורי ע"י אשתו של כרמי ובתה (להלן: " המערערות) לאחר פטירתו. בגין הלוואות אלו ניתנו שני שיקים נוספים. השיקים נמשכו מחשבון הבנק של המוסך ונשאו את שם המוסך, חתימתו ומס' ת.ז. של כדורי וכן את מס' ת.ז של אחד מאחיו של כדורי - דוד מועלם (להלן : "מועלם"). בין הצדדים לא נערך כל הסכם בכתב המסדיר את תנאי ההלוואות.
תאריך פירעונם של שלושת השיקים, הומר מעת לעת במרוצת השנים מאחר שההלוואות לא נפרעו, ולאחר פטירתו של כרמי הופחת שיעור הריבית. בתחילה עמד שיעור הריבית על 2% לחודש אולם לאחר פטירתו של כרמי, הופחת שיעור זה ל -0.75% ואח"כ ל- 0.5% לחודש. לפיכך נערכו לאורך התקופה מספר סבבי החלפות צ'קים שעודכנו בהתאם לשינויים במועד הפירעון ושיעור הריבית. בסיום הסבב האחרון, שנערך במועד כלשהו בשנות ה-2000, היו בידי המערערות 3 שיקים בסך כולל של 300,000 ש"ח, ואשר מייצגים לטענתן את סכומי הקרן על שלוש ההלוואות שטרם נפרעו.
המערערות העידו, כי החל מחודש פברואר 2005 הופסקו תשלומי הריבית עקב קשיים כספיים אליהם נקלע המוסך, ולכן הן הציגו לפירעון את השיקים שנועדו לביטחון.
השיקים לא כובדו ע"י הבנק, ולפיכך נפתח תיק הוצל"פ כנגד עזבון המנוח כדורי, אשר הוא זה שחתם כמושך השיקים וכנגד מועלם שפרטי תעודת הזהות שלו כאמור הופיעו על גבי השיקים. השיקים לא נפרעו אף בדרך זו, ומכאן התביעה נשוא הערעור.
בנסיבות אלו תבעו המערערות את החזר הקרן מכל המשיבים מאחר ולטענתן ההלוואות נלקחו ע"י כדורי עבור השותפות. כמו כן, השיקים נמשכו מחשבון הבנק של המוסך אשר המשיבים היו שותפים לו, ולכל אחד מהם הייתה זכות חתימה בו.
המשיב מס' 2, זוהר כדורי נתבע ע"י המערערות מכוח היותו יורשו היחיד של כדורי, ולפיכך נטען כי עליו האחריות לחובות אביו המנוח.
מועלם טען כי המערערות לא עמדו בדרישות הקבועות בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993 (להלן: "החוק"). כמו כן, טען משיב זה כי כדורי עשה שימוש בחשבון הבנק של המוסך למטרות שאינן שייכות לצרכי עסקי המוסך וללא ידיעת שאר השותפים, ומכאן שאין להטיל עליהם אחריות לחובותיו. המערערות היו מודעות לקיומה של השותפות והיה עליהן להתקשר עם השותפות, ליידע את יתר השותפים ולקבל את אישורם. משלא עשו כן, אל להן לנסות ולגבות מהם את הכספים. טענה דומה של חוסר יריבות הועלתה גם על ידי המשיבים 7-4.
המשיב 2, זוהר כדורי, טען כי על פי הדין, לא ניתן לחייבו אלא כדי שוויו של מה שקיבל מעיזבון המנוח. מאחר וכדורי הותיר אחריו חובות רבים לנושים שונים, אשר סכומם עולה על שווי נכסי העיזבון, המשועבדים לבנקים ברובם, אין לחייבו בחובות אביו.
פסק דינה של הערכאה הדיונית:
בפסק דין יסודי ומנומק כדבעי קבע בית המשפט קמא, כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, חל על ההלוואות נשוא הערעור. נפסק כי ההלוואות ניתנו דרך "
עיסוק" כהלוואות חוץ בנקאיות. בין כרמי לכדורי הייתה מערכת יחסים עסקית, במסגרתה הוענקו לכדורי הלוואות שונות בריבית גבוהה. קשר עסקי זה כלל בהזדמנויות שונות העמדת הלוואות במנגנון מוסדר - מנגנון שכלל תשלום חודשי של מרכיב הריבית ומסירת שיקים כנגד סכומי הקרן של ההלוואות. אף לאחר פטירתו של כדורי נמשכה מערכת היחסים לאורך שנים ארוכות באמצעות המערערות, שהעניקו לכדורי שתי הלוואות נוספות, במסגרת דומה לזה שהונהגה בהלוואה הראשונה. בית המשפט הצביע כי הסיכומים החדשים שערכו המערערות עם כדורי, כללו כאמור שינויים בשערי הריבית ובמועדי הפירעון, ונלקחו במסגרתם שיקולים עסקיים מובהקים, כמו שינויים ברמת הריבית במשק בתקופות השונות.
משכך, גם אם המערערות לא היו מעורבות בעסקי ההלוואה של כרמי, הרי לאחר פטירתו נכנסו לנעליו והמשיכו את מערכת היחסים העסקית.
בית המשפט דן בשאלה אם יש לראות בשותפות הבלתי רשומה של בני משפחת כדורי, תאגיד אשר עליו חל החוק אם לאו. מסקנתו הייתה כי אין לראות בשותפות תאגיד, זאת לנוכח תכליתו של החוק, אשר נועד להגן על לווים יחידים, שאינם מסוגלים לקבל הלוואה מתאגיד בנקאי מפוקח. אופייה של שותפות בלתי רשומה מאפשר להטיל על כל אחד מיחידיה אחריות אישית בגין חובותיה. היחידים בשותפות חשופים לתביעה וחיוב אישיים כתוצאה מנטילת הלוואה חוץ בנקאית. מצבם של שותפים אלה דומה במהותו למצבם של יחידים, ולכן ראתה הערכאה הדיונית מקום להחיל את החוק גם על ההלוואות שניתנות לשותפות. משמעות הדבר היא כי ההוראה בסעיף 1 לחוק המוציאה מתחולת החוק הלוואות שניתנו לתאגיד, אינה מוציאה מתחולת החוק את ההלוואות הנדונות, ולכן יש לראות בכרמי ובמערערות "
מלווים" עליהם חלות הוראות החוק.
עוד קבע בית המשפט, כי הוראות החוק חלות על כל שלוש ההלוואות, על אף שככל הנראה מועד הנתינה המקורי של שתים מהן היה טרם כניסתו לתוקף. זאת מן הטעם כי ברבות השנים, לאחר כניסת החוק לתוקף, שונו מספר פעמים תנאי ההלוואות, הן לעניין שיעורי הריבית והן לעניין מועדי הפירעון. עסקינן בשינויים מהותיים בתנאי ההלוואות בכל פרמטר רלוונטי לחוק, אשר משקפים הסכמות חדשות ושכמובן דרשו סבבי החלפות שיקים בכל פעם. אשר על כן, נקבע כי עסקינן ב"הלוואות חדשות", שניתנו לאחר כניסת החוק לתוקף וכפופים לתנאיו.
על יסוד קביעה זו, דחה בית המשפט קמא את התביעה, כיוון שההלוואות ניתנו
שלא על פי חוזה בכתב, בניגוד לנדרש בסעיף 2. סע' 3 לחוק מפרט את הפרטים אותם יש לציין בחוזה ההלוואה, כגון: שמות הלווה והמלווה, סכום ההלוואה, שיעור הריבית ועוד, שמכוח היעדר קיומו של חוזה כתוב חסרו כמובן.
עסקינן אפוא בהפרות של דרישות קטגוריות וקוגנטיות המונחות בבסיס תכליתו של החוק, ובשל כך על התביעה החוזית והשטרית להדחות.