1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ח' ברנר) בת"א 59468/05, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבים.
2. המערערים ערכו ביום 17.12.98 הסכם לרכישת דירה 22 בבנין ברח' שלם אש 22 בתל אביב, אשר נבנה בשנת 1985 בידי חברת הבנייה "אזורים" (להלן: "
הבניין"). המערערים שילמו עבור הדירה 1,470,000 ש"ח. הם קיבלו את ההחזקה בה, עם יציאת המשיבים ממנה, ביום 25.3.99, ונכנסו לגור בה בפועל ביום 26.8.99, לאחר ששופצה.
בשלב מאוחר יותר, היו המערערים בין התובעים במסגרת ת"א 22061/04 הליך שניהלו דיירי הבניין נגד חברת "אזורים" בגין ליקויי בנייה שונים שנמצאו בו. ההליך האמור הסתיים ביום 15.7.08 בהסדר פשרה לפיו התחייבה "אזורים" לתקן את הליקויים האמורים.
במקביל לאותו הליך, החל מיום 6.12.05, ניהלו המערערים את ההליך נשוא הערעור הנוכחי. בתחילה הועמד סכום התביעה על 467,373 ש"ח ולאחר סיום ההליך בת"א 22061/04 הוקטן סכומה ל-265,768 ש"ח. סכום זה התייחס לפיצויים מוסכמים בסך 162,960 ש"ח, פיצוי בגין טרדה ועוגמת נפש בסך 100,000 ש"ח, ושיפוי בסך 2,808 ש"ח בגין חוות דעת מומחה.
3. תביעת המערערים נסבה על הטענה לפיה בשלב המו"מ שבין הצדדים המשיבים השמיטו עובדות החייבות בגילוי בהתייחס למצבו של הבניין וליקויים שנמצאו בו. בהקשר זה, נטען כי הוסתרו תופעה חמורה של נשירת חיפוי אבני פסיפס העוטף את קירות הבניין, ותופעה של הופעת סדקים בעמודי הבניין. לטענתם, פגמים אלו התגלו להם לראשונה רק כחודשיים לאחר תחילת מגוריהם במקום, במסגרת אסיפת דיירים, שם נמסר להם כי מזה שנה וחצי עורך ועד הבניין חקירות ופניות בנושא. החקירות האמורות הסתיימו במסקנה כי מקור נפילת אבני הפסיפס בקורוזיה בבטון המזוין בבניין. על בסיס עובדות אלו טענו המערערים כי המשיבים חייבים לפצותם בסכומים שנתבעו, וזאת בגין הפרת ההסכם, חיובי אי התאמה מכוח חוק המכר, התשכ"ח-1968, והעמדת מצג שווא רשלני.
4. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים. בית המשפט קיבל את גרסתם לפיה המשיבים לא גילו את אוזנם ישירות בדבר הליקויים בבניין, אך קבע כי הם אינם יכולים להסתמך על כך. זאת כיוון שמדובר בליקויים
גלויים לעין
, אשר ניתן היה לגלות על נקלה לו היו הם בודקים את הבניין כפי שצפוי לעשות רוכש סביר של דירה שאינה דירה חדשה. בית המשפט הפנה להסכם המכר והוראותיו, ובאופן ספציפי להוראת סעיף 3 להסכם, והסיק כי אומד דעת הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת התובעים בסעיף האמור, לפיה "
המוכרים מצהירים כי הדירה והתכולה הם במצב תקין..." הוא כי זו מתייחסת אך ורק לדירה גופא, ואינה משתרעת על פני הרכוש המשותף הכולל, בין השאר, את הקירות החיצוניים של הבניין. מעת שלא הועלתה כל טענה בדבר ליקוי בדירה עצמה, ממילא לא ניתן לראות במשיבים מי שמסרו הצהרה כוזבת במסגרת הסכם המכר. בית המשפט המשיך וקבע כי ככל שהוטעו המערערים תרופתם הייתה עשויה להימצא בביטול הסכם המכר מכוח דיני הטעות, אך סעד זה לא התבקש. מעבר לצורך, ציין בית משפט קמא, כי התובעים אינם יכולים לתבוע במקביל הן פיצויים מוסכמים והן פיצויים בעין לפי סעיף 10 לחוק התרופות.
5. המערערים טוענים כי בפסק דינו נסמך בית משפט קמא על נימוק שלא עלה בכתב ההגנה, הוא פרשנות המונח "
דירה" בהסכם המכר, ואשר לחקירות בעניינו התנגדו נמרצות בעת שעלה בשלב העדויות. נימוק זה גם אינו מתיישב עובדתית עם הטענה אשר עלתה בכתב ההגנה בדבר תחולת הצהרת ויתור על פגמים "
בכפוף לסעיף 3". המערערים תוקפים גם את קביעתו של בית משפט קמא בנושא זה לגופה, וזאת בהסתמך על הפניות לסעיפים אחרים בהסכם המכר מהם, לשיטתם, יש ללמוד כי ההצהרה מתייחסת גם לחלקם ברכוש המשותף. הם מוסיפים כי נוכח העובדה לפיה כחודש לאחר חתימת הסכם המכר וזמן רב קודם לביצועו, השתתפו המשיבים בתשלום עבור חוות דעת הנדסית המתייחסת לליקויים מבלי ליידע את המערערים הרי שמלבד ההוראה בהסכם המכר, הפרו גם את חובת תום הלב בניהול מו"מ ובקיום ההסכם. לבסוף הם טוענים כי הצדדים היו רשאים להתנות על הכללים הרגילים הנוגעים לתרופות חוזיות, וכך אכן עשו בסעיף 15א להסכם המכר.
6. המשיבים סבורים כי לא נפל פסול בפסק דינו של בית משפט קמא. הם מדגישים, כי על פי ממצאיו של בית משפט קמא מדובר בפגם גלוי, בעוד שלהצהרתם, לפי לשונה והגיונה, ניתן לייחס משמעות משפטית רק אם עסקינן בפגם נסתר. הם מוסיפים כי בית משפט קמא קבע כי ידיעותיהם בדבר הפרטים הנוגעים לפגם והסיבה להיווצרותו היו מוגבלות ביותר, כאשר מקורו, קורוזיה של פלדת הזיון בתוך הבטון, נודע רק עם קבלת חוות דעת המומחה, לאחר מועד המסירה. הם מתייחסים גם לראשי הנזק הנטענים, שהינם ראשי נזק לא ממוניים וגורסים כי אלו לא הוכחו כלל.
דיון
7. עיקרו של ההליך בשאלה האם המשיבים הסתירו מהמערערים מידע מהותי בעת שניהלו את המו"מ בעקבותיו נערך הסכם המכר.
הוראות חוק המכר, התשכ"ח-1968 בנושא אי התאמת ממכר קובעות כי:
"
אי-התאמה
11. המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר -
(1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם;
(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;
(3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;
(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;
(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים.