1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ז' אגי) מיום 19.4.09. ענייננו של ההליך באירוע עגום מיום 22.10.99, בו משיב 1
(להלן: הקטין), יליד 1993, נפל מחלון בית דודתו במהלך ביקור משפחתי בביתה. הדודה היא מערערת 1 (להלן: "
דורית").
בעקבות אירוע זה, הגישו המשיבים תביעה לפיצוי בגין נזק הגוף שנגרם לקטין ובגין הטבת הנזק בידי הוריו, משיבים 2-3
(להלן: המשיבים).
בפסק הדין נקבעה חבות שתי המערערות, תוך שחברת הביטוח, מערערת 2, (להלן: "
המערערת") המבטחת את דורית, חויבה עד תקרת הכיסוי הקבועה בהסכם הביטוח. להורים המשיבים 2,3 יוחס אשם תורם בגובה של 50%.
במהלך הדיון הודיעה דורית, כי אין היא מעוניינת בהגשת ערעור מטעמה, לפיכך, שוחרר עו"ד שטיין, המייצג גם את המערערת, מייצוגה של דורית והיא נמחקה מההליך כמערערת.
המחלוקת בין הצדדים בערכאה הדיונית סבה על נסיבות האירוע, עצם אחריותן של המערערות, שיעורה של אותה אחריות, חומרת נזקיו של הקטין, ושיעורו המרבי של החיוב אותו ניתן להטיל על המערערת.
אשר לנסיבות האירוע, קבע בית המשפט כי במהלך הביקור שיחק הקטין עם אחיו המבוגר ממנו ב-3 שנים באחד מחדרי השינה, בעת שהמבוגרים שהו בסלון הבית. החלון ממנו נפל הורכב משני חלקים - תריס כנף וחלון זכוכית (להלן: "
הזגוגית"). בצמוד לחלון הוצבה מיטה.
בית המשפט ציין, כי על פי כל העדויות, קודם שהושארו האחים לבדם נסקר החדר ויזואלית בידי דורית ומשיבה 2, אמו של הקטין. התריס הרלוונטי נחזה להיות סגור, ובתגובה לשאלת מהאם, אמרה לה דורית כי התריס תמיד סגור. לא נערכה בדיקה פיזית של נעילת התריס. עם זאת, בהתייחס למצבה של הזגוגית בשלב הסקירה האמור, והאם הייתה פתוחה או סגורה, הוצגו עדויות סותרות, כאשר ייתכן ובשלב כלשהו פתחו הילדים עצמם את הזגוגית תוך כדי המשחק.
אשר לאופן התרחשות הנפילה עצמה נקבע כי "
הילדים שהו בחדר ושחקו בכדור... ח. עלה על המיטה, ותוך כדי משחק נשען אחורה על התריס שהיה אמנם סגור אך לא נעול, הכנפיים נפתחו וחן נפל מן החלון לחצר".
בפסק הדין נמצא, כי יש לראות בדורית כמי שחבה בגין הנזקים. קביעה זו נומקה בכך שחובת הזהירות שלה כלפי קטינים הינה חובה מוגברת ולפיכך נדרשה "
לנקוט באמצעים סבירים למנוע הסכנות העלולות להתעורר משהייתם בחדר, ומשחקם בו...".
אשר להיבט ההתרשלות נקבע כי "
הנתבעת התרשלה, במעשה ובמחדל כלפי התובעים: ביצירת סיכון מיוחד בחדר, אליו הזמינה את התובע ואת הקטינים, בעצם העמדת המיטה מתחת לחלון בלתי מוגן, ובאי נעילת התריס, ואי וידוא נעילה בטוחה של תריסי החלון".
באשר לנזק ציין, כי הצדדים חלוקים בדבר שיעור נכותו של הקטין. התובעים טוענים ל-75% נכות, ואילו הנתבעים טוענים ל-52% נכות על פי תקנות הביטוח הלאומי. חוות דעת מטעם הצדדים הוגשו ללא חקירת המומחים. בית משפט קמא קבע כי הקטין סובל מחולשה בפלג גוף ימין וקשיים קוגניטיביים בגינם יש להעמיד נכותו הנוירולוגית על 45%. כמו כן, סובל הוא מירידה בשמיעה וטנטון בגינם יש לייחס לו נכות של כ-15%. בנוסף, סובל מהפרעת ראייה המהווה נכות של 25%. בית המשפט שקלל את הנכויות האמורות וקבע כי נכותו הרפואית המשוקללת של הקטין בגובה של 65%, נוכח ההנחה בדבר הזהות שבין נכות רפואית לתפקודית אצל קטינים, נקבע כי שיעור זה מבטא גם את נכותו התפקודית (עם זאת, ציין בית המשפט כי יסתמך על החישוב שערכו התובעים לפיו הנכות התפקודית מגיעה ל-63% בלבד).
את חבותה של דורית הגביל בית המשפט למחצית מנזקי המשיבים, עקב קיומו של אשם תורם של 50% מצד משיבים 2-3- ההורים. הכל כיוון ש"
שאלתה של סיגל... אינה יכולה להמיר את החובה המוטלת
עליה ועל אבי התובע, לוודא את היות התריסים נעולים בפועל!... כך גם ישיבת ההורים בסלון הדירה, כשדלת החדר שבו שוהים הילדים סגורה דקות ארוכות מבלי שאיש מהם יכנס לבדוק במה עסוקים הילדים" (הדגשה במקור). מעבר לקביעה האמורה, קבע בית המשפט כי יש לדחות את הודעת צד ג' שהוצאה כנגד משיבים 2 ו-3, נוכח הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הקובע כי אין למבטח זכות תחלוף במקרה בו "
מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה". בית המשפט נימק זאת בכך ש"
סביר בעיני כי הנתבעת 1, שבנעליה עומדת חברת הביטוח במסגרת ההודעה לצד שלישי, לא הייתה תובעת הן ההורים של התובע לשפותה בגין הנזקים בהם נמצאה
היא חייבת כלפי התובע בשל קרבת המשפחה ביניהם" (הדגשה במקור).
כן קבע בית משפט קמא כי "ג
בול האחריות של נתבעת 2 בסך 332,682 ש"ח ישוערך למועד קרות מקרה הביטוח, קרי מועד התאונה, ומאז ישאו תגמולי הביטוח הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום 30 יום מהגשת התביעה". הוא נימק קביעתו זו בכך שבנסיבות בהן לא צורפה פוליסת הביטוח הספציפית יש לפנות לפוליסה התקנית הקבועה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו-1986, "
אשר הורחבה לכסות אחריות הנתבעת כלפי צד ג'" אשר קובעת מנגנוני ריבית והצמדה לסכומי הביטוח ותגמולי הביטוח.
הערעור והערעור שכנגד
בהודעת הערעור הועלו מספר ראשי טענות:
א. מסקנותיו של בית משפט קמא בדבר השתלשלות האירועים שגויות, ולא ניתנה הדעת באופן מספק על סתירות שנמצאו בדברי העדים. בהקשר זה, נטען בין השאר, כי לא הוברר האם הזגוגית הייתה פתוחה בעת שהותירו את הילדים בחדר לבדם, כאשר סביר כי הילדים הם אלו שפתחוה. כן לא הוברר האם עמד הקטין על המיטה או ישב על אדן החלון בעת שנשען על התריס והאם הישענותו על תריס נעול לא הייתה מביאה ממילא לתוצאות דומות.
ב. השתלשלות האירועים המורכבת שקבע בית המשפט אינה בגדרי הצפיות הסבירה של בעל נכס,
כי הפעולות בגינן נקבע חיובה של דורית ברשלנות הצבת מיטה מתחת לחלון והותרת חלון פתוח אינן נושאות חותם מובהק של התרשלות, אלא בגדר מעשי יום יום. הטלת חבות משפטית בגינן תיצור התערבות יתר של רשויות השלטון בנעשה ב-ד' אמותיו של ביתו של אדם.
ג. יש לייחס לקטין את האשם לנפילתו מהחלון, למצער לו ולהוריו. כמו כן, דחיית ההודעה לצד שלישי אינה ראויה.
ד. סכום הפיצוי שקבע בית משפט קמא גבוה משמעותית מן הנזקים העולים מחומר הראיות, כאשר היה עליו להעדיף את עמדת מומחי ההגנה ולהסתמך על ראיות המצביעות על כך שהקטין מנהל כיום חיים תקינים בעיקרם. כמו כן, סכום הפיצויים הגלובאליים שקבע בגין עזרת הזולת גבוה באופן בלתי פרופורציונאלי, ולא נערך ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.