1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) מיום 16/07/13 בתא"ח 19901-05-13, במסגרתו קיבל בית משפט קמא את תביעתם של מר הראל הכהן ומר קלמן וינגורד (להלן: "המשיבים"), הורה על פינויו של מר אלי ניסן (להלן: "המערער") ממושכר, המצוי ברחוב פנחס מרגולין 45 בחיפה, הידוע כחלקה 35 בגוש 10818 (להלן: "הנכס" או "המושכר") וכן חייב את המערער בהוצאות ההליך.
הנסיבות הצריכות לעניין בקצרה הן:
2. בתאריך 05/10/06 נחתם הסכם שכירות לנכס בין המשיב 2 למערער ולמר ליאור דץ, אשר היה אותה עת שותפו של המערער. בעת כריתת הסכם השכירות, שימש המשיב 1 כבא כוחו של המשיב 2 והצדדים קבעו, במסגרת הסכם השכירות, תניית בוררות ונקבו בשמו של המשיב 1 כבורר מוסכם בהליך בוררות, ככל שיתנהל.
ברבות השנים, נפרדו המערער ומר ליאור דץ והמערער קיבל את זכויות השכירות בנכס, אשר שימש את המערער לניהול עסקו, משרד אדריכלות.
3. בעליו הרשום של הנכס הינו המשיב 2, אך ביום 20/01/13 נחתם הסכם מכר בין המשיבים, לפיו הועברו הזכויות בנכס למשיב 1, נרשמה הערת אזהרה לטובתו של המשיב 1, העסקה דווחה לשלטונות המס, ואולם, רישום הנכס על שם המשיב 1 טרם הושלם.
4. בתאריך 09/05/13 הגישו המשיבים תביעה לפינוי מושכר, אשר התבררה בסדר דין מיוחד, בהתאם להוראותיו של פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), בפני בית משפט קמא.
בכתב התביעה נטען על ידי המשיבים, כי המערער הפר את הסכם השכירות, בעשותו שימוש בנכס למטרות ניהול עסקו, בהיעדר היתר לכך ולאחר שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה קבעה, כי על הנכס לשמש למגורים. עילת פינוי נוספת, אשר המשיבים טענו לה, נובעת, לטענת המשיבים, מכך שהמערער לא שילם, מאז הסתיימה תקופת השכירות המקורית הנקובה בהסכם השכירות, דמי שכירות.
בנוסף, נטען על ידי המשיבים, כי בהתאם להוראות הסכם השכירות (סעיף 10.3), משהועברו למשיב 1 הזכויות בנכס מהמשיב 2, הרי שקמה למשיב 1 הזכות לבטל את הסכם השכירות, בלא קשר להפרות הנטענות, ולדברי המשיב 1, הוא אף מסר למערער הודעה מתאימה.
5. בכתב התביעה ציינו המשיבים, כי אמנם הסכם השכירות מכיל תניית בוררות, אלא שהבורר הנקוב בהסכם השכירות הינו המשיב 1, אשר שימש כבא כוח המשיב 2, ולפיכך לא ראוי לכפות על המערער קיום תניית בוררות, לפיה המשיב 1 הוא הבורר המוסכם. על כן, משמכתב שנשלח על ידי המשיב 1 למערער נותר ללא מענה, ויתר המערער על זכותו זו ונשללה זכותו לברר את המחלוקת בין הצדדים בהליך בוררות.
6. בכתב הגנתו שלל המערער את טענות המשיבים אחת לאחת. המערער טען, כי אין למשיב 1 כל עילת תביעה כנגד המערער וכי לא צורפו המסמכים המעידים על כך, שהושלמה עסקת מכר.
7. עוד טען המערער, כי המשיב 1 מצוי בניגוד עניינים, עת שאף ייצג את המערער במסגרת הליכי כריתת הסכם השכירות, ועל כן הינו מנוע מלתבוע את המערער. המערער הוסיף וטען, כי מכוח הסכם שנקשר בינו ובין מר ליאור דץ, מחלוקות הנוגעות לנכס תובאנה להכרעה בהליך גישור, בהסכם השכירות אף קבועה תניית בוררות, ועל כן, אין מקום לנהל את התביעה בבית משפט השלום.
8. המערער טען, כי טרם הסתיימה תקופת השכירות וכי זו עתידה להסתיים ביום 28/02/15. לטענת המערער, תקופת השכירות הינה למשך 6 שנים, החל מחודש ספטמבר 2006, כאשר בהסכם נקבע, כי מחצית השנה הראשונה לא תיחשב כחלק מתקופת השכירות, זאת נוכח השיפוץ שבוצע בנכס. בנוסף, טוען המערער, כי עומדת לו אופציה, בהתאם להסכם השכירות, להוסיף ולשכור את הנכס למשך שנתיים נוספות, בדיוק בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם השכירות, וזו עתידה להסתיים רק ביום 28/02/15. בהקשר זה נטען על ידי המערער, כי מאחר ונקבע, כי בתקופת השכירות המקורית לא חלה על המערער חובה לשלם דמי שכירות, ומאחר והוא שיפץ את הנכס, הרי לא חלה עליו החובה לשלם דמי שכירות בתקופת האופציה.
9. עוד טוען המערער, כי מכוח הסכמים, שנקשרו בינו ובין מר ליאור דץ, קמה לו הזכות לרכוש את הנכס ו/או להביא רוכש מטעמו לרכישת הנכס, ואולם, זכויות אלה הופרו על ידי המשיבים.
10. המערער הוסיף וטען, כי על פי הוראת סעיף 10.3 להסכם השכירות, לא ניתן לבטל את הסכם השכירות עמו, בלא לשלם לו דמי שכירות חודשיים בסך של 1,600$.
יתרה מכך, מאחר והינו מנהל את עסקו מהנכס, יש לאפשר לו פרק זמן נאות לצורך התארגנות, תוך שיש להביא בחשבון, כי בנכס מצוי שוכר בשכירות משנה, בהסכמת המשיב 1, אשר גם עליו יש לתת את הדעת.
11. המערער הוסיף וטען, כי מתחילת הסכם השכירות שימש המושכר כמשרד אדריכלים, וזאת בידיעת המשיב 1. הטיפול בקבלת היתר לשימוש בנכס כנכס מסחרי הופסק על ידי המערער, היות והמערער פנה אל העירייה והודיע לה, כי הטיפול בקבלת ההיתר יבוצע בידי האדריכל, מר ליאור דץ.
12. מפאת כל אלה, עתר המערער להעברת התובענה להליכי בוררות, גישור, בירור בסדר דין רגיל בשל מורכבות התביעה, או לחילופין, לדחיית התביעה לגוף העניין.
13. בית משפט קמא בפסק דינו קבע, כי התביעה ראויה להתברר בסדר דין מיוחד. לעמדתו של בית משפט קמא, מדובר בתובענה, המבוססת על מסכת עובדתית פשוטה, ואילו המערער התעקש, תחת לפשט את המחלוקת, לסבכה, תוך הצגת הסכמים נוספים בין הצדדים וצדדים אחרים, המכילים חיובים שונים, אשר אינם נוגעים לזכות השכירות של המערער בנכס.
בית משפט קמא הטעים, כי בשלב זה מצויה בפניו תביעה לפינוי הנכס, הראויה להתברר בסדר דין מיוחד, וככל שלצדדים טענות לסעדים נוספים, יוכלו הם לתבעם בשלב מאוחר יותר.