השופטת רות לבהר שרון
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה שניתן על ידי כב' השופט דותן בת.א 4253-03, ביום 22.10.09, במסגרתו נדחתה טענת המערערים, דיירים מוגנים בדירת מגורים ברחוב י' תל אביב, הידועה כגוש 7420 בחלקה 15 (להלן: "
הנכס"), לפיה הם זכאים לסעד מן הצדק שימנע פינויים מהנכס.
העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא
1. אביו המנוח של המערער 1, מר יצחק אהרוני ז"ל, אשר נפטר ביום 7.5.97 (להלן: "
המנוח") היה דייר מוגן בנכס. ביום 9.12.97 הגישה בעלת הנכס - יונה אהרוני ז"ל כתב תביעה נגד המערער 1 בנו של המנוח ורעייתו המערערת 2, בו התבקש, בין היתר, סעד של סילוק ידם מהנכס (ת.א 106574/97). בפסק דינו של כב' השופט גולדין מיום 1.3.02 נקבע כי המערער 1 הינו בעל זכות לדיירות מוגנת בנכס, כאשר זכויותיו של אביו המנוח בנכס הוסבו לו כדין החל ממועד פטירתו.
2. ביום 18.12.03 הוגשה נגד המערערים תביעת פינוי חדשה, בה טענו המשיבים כי קמה להם עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות. בפסק הדין שניתן ביום 1.1.07, (להלן:
"פסק הדין הקודם") נקבע כי למשיבים אכן קמה עילת פינוי כנגד המערערים בגין אי תשלום דמי שכירות במשך תקופה של כ- 9 שנים, ואולם חרף האמור לעיל, נמנע בית המשפט מליתן סעד של פינוי בנימוק כי מערער 1, בנוסף להיותו דייר מוגן בנכס, הינו גם בעלים במושע בחלק קטן מהקרקעין בהם מצוי הנכס, וביהמ"ש קבע למעשה כי המשיבה אינה זכאית לסעד של פינוי בשל העובדה שלמערערים זכויות בעלות במושע בחלק מהנכס. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד (ע.א 1417/07) (להלן:
"הערעור הקודם"), כאשר ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי:
" ..לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא שלא ניתן לפנות את המשיבים בנכס עקב דיני השיתוף במקרקעין, וזאת בנסיבות הספציפיות של התיק דנן."
עוד קבע ביהמ"ש, כי התיק יוחזר לבית משפט קמא לדיון והכרעה בשאלה האם המערערים זכאים לסעד מן הצדק, שימנע את פינויים מהמקרקעין, וכך נקבע:
"משנשללה זכותם של המשיבים בנכס מכח דיני השיתוף במקרקעין (בנכס כולו) ומשקימת כנגדם עילת פינוי מכח דיני הגנת הדייר (ביחס לדירה ולמרפסת), ...יש להורות על פינויו של המשיב ובני ביתו מהנכס...בכפוף לקביעת בית משפט קמא בטענת סעד מן הצדק.."
3. בפסק הדין נשוא הערעור (לאחר שהתיק הוחזר לבימ"ש קמא), ציין ביהמ"ש כי אביו המנוח של המערער נפטר ביום 7.5.97, ודמי שכירות בגין הנכס שולמו על ידי המערערים רק ביום 10.5.06 כעבור 9 שנים, דהיינו כשנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה שהתבררה בפני בית משפט קמא, וגם זאת רק לאחר המלצתו של בית משפט קמא. הסכום ששולם
בשלב מאוחר זה התייחס לתקופה מיום 18.9.03 ועד ליום 31.5.06, כאשר המערערים שילמו את דמי השכירות רק לתקופה שלאחר הגשת התביעה, ולא שילמו עבור תקופה קודמת של כ-6 שנים, מיום 7.5.97 ועד ליום 18.9.03 (להלן: "
תקופת העבר"), למרות שעילת הפינוי שנטענה כנגדם התייחסה גם לתקופה זו. עוד ציין בית משפט קמא, בפסק דין מנומק כי גם במהלך ניהול התובענה בפניו, נמנעו המערערים מלהמשיך ולשלם דמי שכירות שוטפים בגין הנכס, כאשר התשלום האחרון ששולם על ידם היה עד לסוף חודש מאי 2006, וזאת למרות שהיה להם ברור כי הם חייבים בתשלום.
בית משפט קמא הוסיף וציין בסעיף 8 לפסק דינו כי המערערים טענו אומנם שלא הפסיקו לשלם דמי שכירות שוטפים, וכי שילמו חובם עבור תקופת העבר בהתאם לאשר נקבע בפסק הדין הקודם מיום 1.1.07, אך גם אילו היה מוכח כי אכן עשו כן, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין.
לאור זאת קבע ביהמ"ש כי המערערים אינם זכאים לסעד מן הצדק, וציין כי חומרת ההפרה של אי תשלום דמי שכירות במהלך תקופה ממושכת, כאשר המערערים לא תיקנו דרכיהם למרות הגשת התובענה נגדם, מונעת את האפשרות להעניק להם סעד מן הצדק.
לבסוף קבע בית משפט קמא, כי טענות המערערים לפיהן הנכס נשוא המחלוקת הוא דירת מגוריהם היחידה, ואין להם אפשרות לדיור חלופי אחר עקב מצבם הכלכלי הקשה ומצב בריאותו הרעוע של המערער 1 - לא הוכחו, שכן המערערים לא הציגו בפני בית משפט קמא כל ראיה לביסוס טענותיהם. עוד קבע ביהמ"ש כי גם אילו היו מוכחות טענות אלו, לא היה בכך כדי להטות את הכף לטובת המערערים, לאור חומרת ההפרה.
טענות הצדדים בערעור
4. המערערים טוענים כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מוטעות. לטענתם, זכויות המערער 1 בנכס נקבעו בפסק דינו של כב' השופט גולדין, בו הוענק לו מעמד של דייר מוגן. בפסק הדין לא נקבע שיעורם של דמי השכירות, והם לא שילמו את דמי השכירות שכן גרסו כי שיעורם צריך להיקבע על ידי ביה"ד לשכירות. עוד נטען, כי מעת שבית משפט קמא קבע שעליהם לשלם את דמי השכירות, הם שילמו אותם באופן סדיר, עבור התקופה מיום 18.9.03 הוא המועד בו נשלח מכתב דרישה של ב"כ המשיבים לגבי דמי השכירות, ואף פעם לא הפסיקו לשלמם, זאת בניגוד לקביעתו העובדתית המוטעית של בית משפט קמא, שקבע כי הם לא שילמו דמי שכירות שוטפים בגין הנכס החל מחודש יוני 2006 ואילך. טעה בימ"ש קמא כאשר לא נעתר לבקשתם, ולא קבע דיון לגבי זכאותם לסעד מן הצדק, ומנע מהם להציג ראיות המוכיחות כי דמי השכירות שולמו על ידם. המערערים מוסיפים ומציינים, כי מעת שניתן פסק הדין הקודם על ידי בית משפט קמא, הם מילאו את הוראותיו בקפדנות, ושילמו גם את דמי השכירות השוטפים וגם את החוב בגין תקופת העבר, כפי שנקבע בפסק הדין, ועל כן ראוי להעניק להם סעד מן הצדק.
עוד טוענים המערערים, כי בית משפט קמא טעה כאשר התעלם מטענתם לפיה עומדת להם זכות קיזוז, הנובעת מבעלותם במקרקעין ומהכנסות המשיבים מדמי שכירות. לטענתם, חובם של המשיבים כלפיהם עולה על גובה החוב בגין דמי השכירות המוגנים. עוד לטענתם, טעה בית משפט קמא כאשר התעלם ממצבם הכלכלי הקשה ומתוצאות פסק דין של פינוי עבורם, כמו גם מכך שהמשיבים שהינם קרובי משפחתם נהגו כלפיהם בחוסר תום לב, ופועלם לפינויים מהנכס נובע מכך שהנכס מצוי בנווה צדק שהוא אזור נדל"ן, שהפך למבוקש במרוצת השנים.
לאור הטיעונים דלעיל, מבקשים המערערים מבית המשפט לקבל את הראיות הנוספות לאחר שעתרו להגשתן, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהעניק להם סעד מן הצדק בהתאם להוראות סעיף 132 (ב)
לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972 (להלן: "
חוק הגנת הדייר").
5. לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, עקב התנהלותם החמורה של המערערים, שנמנעו מתשלום דמי שכירות במשך שנים רבות, השתלטו על קניינם, נהגו כלפיהם באלימות, ולא הציגו ראיות לביסוס טענותיהם באשר לזכותם לסעד מן הצדק. לטענתם, בניגוד לנטען על ידי המערערים, דמי השכירות בגין התקופה שקדמה ליום הגשת התובענה לבית משפט קמא, לא שולמו על ידי המערערים, ובגין התקופה שלאחר הגשת התובענה שולמו על ידי המערערים סכומים מזעריים בלבד.
לבסוף טוענים המשיבים כי טענות המערערים באשר לזכות הקיזוז שעומדת לזכותם ובאשר לכך שבניגוד לקבוע בפסק הדין של בית משפט קמא דמי השכירות השוטפים שולמו על ידם, דינם להידחות מחמת מעשה בית דין, שכן ערכאת הערעור בדיון הקודם, כבר דנה והכריעה בטענות אלה, ולאור כל זאת הם מבקשים שלא לקבל את הראיות הנוספות, לדחות את הערעור לקבוע שהמערערים אינם זכאים לסעד מן הצדק ולהורות על פינויים מהנכס.
דיון