ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א 15669/07 בש"א 156545/07 (כבוד השופטת א. כהן) לפיה נדחתה בקשתו של המערער לדחות על הסף מחמת התיישנות תביעה שהגישה נגדו המשיבה.
רקע
1. בתאריך
31.1.07 הגישה המשיבה, אולמי שושנים בע"מ (להלן: "
החברה"), תביעה על סך 2.25 מליון ש"ח נגד המערער, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "
הבנק") אצלו ניהלה חשבונה.
בבסיסה של התביעה הטענה כי בתאריך
19.11.91 ביקש טיזבי ביג'ן (להלן: "
ביג'ן"), שבידיו הופקד ניהולה היומיומי של החברה, להגדיל את מסגרת האשראי בחשבונה בסכום של 500,000 ש"ח. זאת, מבלי שהיתה לו הסמכות לכך וללא ידיעת הדירקטורים של החברה אשר התגוררו מחוץ לישראל. הבנק, אישר את הגדלת נפח האשראי תוך חיוב החברה בריביות מופרזות, דבר שהוביל להתמוטטותה הכלכלית. כך על פי הטענה.
2. מאחר שהאירועים נשוא התביעה התרחשו בחודש
נובמבר 1991 ואילו התביעה הוגשה בחלוף כ - 15 שנים, בחודש
ינואר 2007, כשתקופת ההתיישנות הסטטוטורית הינה בת 7 שנים בלבד - הגיש הבנק בקשה לדחייתה של התביעה על הסף בשל התיישנות.
3. להגנתה מפני סילוק תביעתה על הסף, טענה החברה כי ביג'ן לא היה רשאי למשוך שיק העולה על 1000$, ועל כן משביקש להגדיל את מסגרת האשראי, היה זה מבלי לקבל החלטה כדין של הדירקטורים של החברה. למרות זאת שיתף הבנק פעולה עימו. עוד טענה החברה כי למן מנוסתם מאיראן בשנת 1979, התגוררו הדירקטורים בארה"ב ונמנע מהם לצאת מגבולותיה שנים רבות, עד אשר הגיעו לישראל בחודש דצמבר 2003. רק אז נוכחו לגלות את מעשיו של ביג'ן ופעולות הבנק שפעל, בין היתר, תוך תרמית. מכאן נטען לתחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות" או "
החוק") הקובע כי כאשר עילת התובענה הינה תרמית או הונאה, תחל תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודע לתובע (החברה) על התרמית. לחילופין טענה החברה לתחולתו של סעיף 8 לחוק הקובע כי אם נעלמו עובדות מידיעתו של התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תחל תקופת ההתיישנות במועד שבו נודעו לו עובדות אלה. לדידה, התקיימו בינה לבין הבנק יחסי נאמנות במובן זה שסמכה על הבנק והניחה כי הוא יקיים את חובותיו, ועל כן לא ניתן לטעון כי יכולה היתה לגלות את העובדות בזהירות סבירה.
4. בית משפט השלום קבע כי דחייתה של תביעה על הסף הינה אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים, וככלל יש להעדיף פתרון ענייני על פני פתרון דיוני. השופטת המלומדת היתה ערה להלכה לפיה כאשר עסקינן בטענת תרמית אין לקבלה מקום בו היא נטענת באופן סתמי. אולם סברה כי בשלב המקדמי בו מצוי הדיון, כאשר טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית וטרם נשמעו עדים, לא ניתן לקבוע באופן נחרץ כי החברה לא תוכל להוכיח טענתה זו, בהוסיפה כי החברה תצטרך לעמול קשה על מנת להרים את הנטל המוטל עליה. לפיכך, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ועל כך הערעור שלפנינו (בהתאם להחלטתה של כבוד השופט צ'רניאק מיום 31.3.08 בבר"ע 2240/07 על מתן רשות ערעור).
5. הבנק טוען כי טענת תרמית יש לטעון במפורש ולפרטה כראוי, בעוד בכתב התביעה נטענה הטענה באופן סתמי, כפי שאף בית המשפט קמא עמד על כך. על כן שגה כאשר אפשר לחברה להוכיח טענותיה בהמשך ההליך המשפטי. מוסיף הבנק כי לאחר הגשת ערעור זה ביקשה החברה לתקן את כתב התביעה באופן שיפרט את טענת המרמה. יש בכך משום הודאה שכתב התביעה המקורי לוקה בפרוט הנדרש. הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחתה על ידי בית המשפט השלום, ולאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור הוכרע כי בקשת התיקון תדון לאחר ובכפוף לתוצאות הערעור כאן (ראו החלטת כבוד השופטת צ'רניאק מיום 12.2.09 בבר"ע 1082/09).
מוסיף הבנק וטוען כי העובדות המתוארות בכתב התביעה אינן מבססות, ולו לכאורה, תשתית של טענת "מרמה" - אין לפנינו כל הטעייה מכוונת או פזיזה מצידו של הבנק שעלולה היתה לגרום לחברה או לדירקטורים מטעמה להתנהג באופן שהביא עליהם נזק. מסגרות אשראי הינן נושא גלוי לעין עליו ניתן ללמוד מדפי החשבון, והאשראי שהוגדל שימש את החברה לצרכיה, ואין כל טענה ששימש לצרכיו האישיים של ביז'ן. סופו של דבר, ביסוד עילות התביעה טענה של הפרת חוזה, ולא מרמה.
עוד מצביע הבנק על כך כי התובעת היא החברה, ולא הדירקטורים שלה. החברה הינה בעלת אישיות משפטית נפרדת ובודאי ידעה על הפעולות שנעשו בחשבונה. לא ניתן להרים את המסך בין החברה לדירקטורים שלה, ולייחס לה את חוסר ידיעתם, לכאורה, על מנת לדחות את טענת ההתיישנות. יתרה מכך, גם אם נמנע מהדירקטורים האפשרות להגיע לישראל קודם לשנת 2003, לא היתה כל מניעה כי יתעדכנו בנעשה בחברה ויקבלו דיווח באמצעות אמצעי תקשורת מגוונים כפקס, מיילים ואינטרנט. השאלה הינה האם
החברה יכולה היתה לגלות בשקידה סבירה כי האשראי בחשבונה גדל. מאחר שדין עצימת עיניים כדין ידיעה ממשית, התשובה לכך הינה חיובית.
מהפן הדיוני טוען הבנק כי מקום שתובע מבקש להתייחס לטענת נתבע בדבר התיישנות, עליו להגיש כתב תשובה. משלא הגישה החברה כתב תשובה, מושתקת היא מלטעון טענות עובדתיות חדשות כפי שאלו באו לעולם רק בתשובתה לבקשה לדחייה על הסף.
6. מנגד, טוענת החברה כי פרטה בכתב תביעתה את טענת המרמה, לרבות נסיבות נטילת האשראי על ידי מי שלא היה מוסמך לכך, ביג'ן, ואי ידיעת הדירקטורים. הבנק עשה יד אחת עם ביג'ן ועל סמך מסמך נטול ערך שנכתב בכתב ידו ושחוקיותו לא נבדקה, אישר הגדלת האשראי בריבית מופרזת שהיה בה לבסוף להביא להתמוטטותה של החברה. אין בידי החברה פרטים מדויקים אודות הרמאות או ההונאה, ואילו כוונתה לברר את העובדות באמצעות הליכים מקדמיים (שאלונים וגילוי מסמכים) סוכלה בינתיים על ידי הבנק אשר בקשתו להשהות את ההליכים בבית משפט השלום עד למתן פסק דין בערעור כאן, התקבלה.
אשר לבקשתה לתיקון כתב התביעה, טוענת החברה כי זו הוגשה רק למען הזהירות כדי להסיר ספק ועל מנת שחלילה התביעה לא תכשל. אין זה ראוי מקום שבו פעילות הבנק נעשתה ללא ידיעתה כי בית המשפט יסגור שעריו בפניה וימנע ממנה את האפשרות להוכיח תביעתה.
החברה חוזרת וטוענת לתחולתו של החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות (תרמית) ועומדת על כך שמעשי מעשי המרמה התגלו לה רק בחודש דצמבר 2003, כך שהגשת התביעה בחודש ינואר 2007 איננה לוקה בהתיישנות. לחילופין, טוענת לתחולתו של סעיף 8 לחוק - כי נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה ושבזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן, כך שמרוץ ההתיישנות יחל מקום שבו נודעו לה עובדות אלו, בתחילת דצמבר 2003. זאת לאור יחסי הנאמנות ששררו בין הבנק לבין החברה. בכל מקרה שוללת החברה דחיית עמדתה רק משום שלא הגישה כתב התשובה.
דיון
7. לאחר שעיינו בכתב בי-הדין, על צרופותיהם והאסמכתאות שבהם, ולאחר ששמענו את באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
8. תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק בעניין שאינו במקרקעין עומדת על 7 שנים מיום היוולדה של עילת התביעה (סעיף 6 לחוק). אין מחלוקת כי האירוע בגינו הוגשה התביעה הינו אותה בקשה שהוגשה
בנובמבר 1991 על ידי ביג'ן להגדלת האשראי, ומתן האשראי לחברה בסמוך למועד זה על ידי הבנק. הגשת התביעה
בשנת 2007 אכן לוקה בהתיישנות.
9. טענת ההתיישנות, כזו המועלית על ידי הבנק, הינה טענה דיונית המבקשת למנוע מימושה של זכות מהותית שבידי התובע. על כן, בבוא בית המשפט לדון בטענת התיישנות של נתבע, בפרט כטענת סף, יעשה כן בזהירות המתבקשת שכן קבלתה מונעת, כאמור, דיון ענייני לגופה של התביעה ופוגעת בזכות החוקתית של גישה לערכאות (ע"א 9292/07
חברת שדמות הדרום בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "שמעונים" ([פורסם בנבו], 6.1.10) פיסקה 6; רע"א 4348/03
קופת חולים מכבי נ' חכם, [פורסם בנבו] (2004) בפסקה 7). אולם, מקום בו הוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף (ע"א 4600/91
מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3), 455 , 458-459 (1994)).
10. מכאן ניסיונה של החברה להתמודד עם טענת הגנה זו של הבנק באמצעות דחיית מרוץ ההתיישנות. אם באמצעות סעיף 7 לחוק (תרמית והונאה) הקובע כי "
היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות
ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". אם באמצעות סעיף 8 לחוק (התיישנות שלא מדעת) הקובע כי
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה,
מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" [הדגשות אינן במקור].