1. ביום 5.8.00, כאשר המערער התארח בביתם של המשיבים 1 ו-2, הוא נפגע בגופו עת נתקל בדלת הזזה מזכוכית אשר חצצה בין חדר האורחים לבין החצר. הדלת היתה עשויה משלוש כנפיים, כל אחת ברוחב של כשני מטרים, וסביב כל כנף מסגרת אלומיניום בצבע לבן.
המערער, שהכיר את בית המשיבים 1 ו-2 בהיותו ידיד שלהם, סייע בהוצאת מצרכי מזון מהבית לגינה. הוא עבר מספר פעמים בפתח שבין הסלון לבין הגינה כאשר דלת ההזזה היתה פתוחה. בשלב מסוים סגר מאן-דהו את הדלת, אך המערער, שנשא בידיו מגש, לא הבחין בכך והתנגש בזכוכית. כתוצאה מכך נגרמו למערער נזקי גוף. סמוך לפני תום תקופת ההתיישנות הגיש המערער תביעה נגד המשיבים 1 ו-2 ונגד המבטחת שלהם (המשיבה 3).
מומחה רפואי מטעם בית המשפט מצא כי למערער נכות צמיתה בשיעור 8 אחוזים בגין פגיעה בשריר הקואדריספס ובשיעור 4 אחוזים בגין צלקת (בנוסף לנכויות זמניות).
2. בית משפט השלום (כב' השופטת ענת זינגר) דחה את התביעה. בית המשפט סבר שהמשיבים 1 ו-2 לא התרשלו ולא הפרו כל חובה אחרת כלפי המערער. בית המשפט עמד על כך כי המשיבים רכשו את הדירה כשהדלת האמורה כבר היתה מותקנת בה והם לא התרשלו בכך שלא החליפו את הזכוכית לזכוכית שאינה נשברת כתוצאה ממכה ובכך שלא קבעו סימון על הדלת. בית המשפט היה בדעה כי אין מקום לקבוע ש"לא ניתן לאפשר בבית פרטי דלת זכוכית נאה, שאינה מצופה בסימן או מדבקה וזאת מקום בו כתחליף לאותה מדבקה על הזכוכית, יש לכל אחת מכנפי הדלת מסגרת אלומיניום, ממנה ניתן ללמוד ללא קושי ממשי, על מיקומה". בית משפט השלום הוסיף כי: "כשם שלא צפוי שאדם יתקל בביתו שלו בדלת זכוכית, כך גם במקרה דנן, לא צפוי שאדם המכיר את הבית כביתו שלו, יתקל באותה הדלת. נראה כי ביסוד האירוע עמדה אפוא חוסר תשומת לב של התובע אשר היה שקוע במגש המזון שנשא. לא שוכנעתי כלל כי אף אם היתה מדבקה מסוימת על הדלת, לא היה מתרחש אותו אירוע וכי אותה מדבקה הייתה מסייעת לתובע יותר מאשר מסגרת הכנף". בית המשפט איבחן את המקרה דנן שהתרחש בבית פרטי ממקרים אחרים שהתרחשו במקומות ציבוריים והוסיף, כי אף אם היה מקום לקבוע אחריות של המשיבים, היה מטיל על המערער אשם תורם "המתקרב למאה אחוז".
מעל הדרוש, למקרה שעמדתו לא תתקבל, העריך בית המשפט את נזקיו של המערער ומצא כי סכום הפיצויים הכולל לא אמור לעלות על סך של 40,000 ש"ח (35,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני ו- 5,000 ש"ח פיצוי בגין הוצאות ועזרה). בית המשפט לא מצא כי נגרמו למערער הפסדי שכר או כי נפגע כושר השתכרותו.
3. במועד הדיון בערעור הגיעו באי כוח הצדדים להסכמה לפיה פסק דינו של בית משפט קמא יבוטל ופסק הדין בערעור יינתן בדרך של פשרה, על יסוד הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תוך שהוסכם על קיומה של חבות מצד המשיבים. המשיבים השלימו בכתב את טענותיהם בסוגיית הנזק.
4. על אף ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת הערעור בעניין קיומה של חבות, ראינו לנכון להקדיש מספר מילים לסוגיה זו, בהתחשב באופייה של הסכנה שבה מדובר במקרה דנן, שמחד גיסא היא סכנה שכיחה ונפוצה העלולה לגרום לנזק כבד, ומאידך גיסא באמצעים פשוטים וזולים ניתן למנעה.
פתחים המאפשרים מעבר אדם, שבהם קבועות דלתות העשויות זכוכית שקופה, עלולים להוות מוקד לסכנה ממשית. אופייה המיוחד של הזכוכית - היותה שקופה לחלוטין, וכוחה, כשהיא נשברת, לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית.
אין אנו מקבלים את עמדת בית משפט קמא לפיה די ב"סימון" הזכוכית באמצעות המסגרת המקיפה אותה. "סימון" זה אינו סימון כלל ועיקר, שכן ניתן בנקל לטעות ולסבור כי הפתח המוקף באותה מסגרת פתוח לחלוטין ולא קבועה בו שמשה (ראו לעניין זה את שנאמר בפסק הדין בת"א (הרצליה) 4881/00
גרינברג נ' אמונה, 30/10/05).
במקרה דנן, מדובר במשטח זכוכית שקופה לחלוטין שמימדיו לגובה ולרוחב גדולים דיים ומאפשרים ללא קושי מעבר של אדם מבעד לפתח שנחסם באמצעות אותה זכוכית. כל אדם,
לרבות בני הבית עצמם, עלול, בהיסח הדעת, לטעות ולסבור כי הפתח פתוח שעה שאין הדבר כך. במיוחד כך הם פני הדברים כאשר זמן קצר קודם לתאונה נראה כי הפתח אכן היה פתוח ודבר הזזת הדלת וסגירתה לא היה ידוע למערער. במצב דברים זה, כאשר מדובר בפתח רחב דיו ובזכוכית שקופה לחלוטין, יש לקבוע כי על בעל המקום לנקוט, למצער, באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח האמור חסום ע"י זכוכית שקופה.
מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה, לכל הפחות ע"י סימון הזכוכית. אם לא יעשה כן, הרי שיהא בכך משום הפרה של חובת הזהירות. האמור כאן אף עולה בקנה אחד עם מה שנפסק במקרים דומים: ראו, למשל, ת"א (שלום-י-ם) 10707/96
לוטנר נ' הדר חברה לביטוח, פסק דינו של כב' השופט כרמי מוסק מיום 29/4/98; ת"א (שלום-ת"א) 195574/02
נועמה נ' קרייזי ליין בע"מ, פסק דינו של כב' השופט אבי זמיר מיום 11/2/07, והאסמכתאות שהובאו בפסקי דין אלה.
אנו סבורים כי דלת זכוכית, כגון זו שחצצה בין סלון ביתם של המשיבים 1 ו-2 לבין החצר, יצרה סכנה ממשית שהיתה חובה לנקוט אמצעי זהירות מפניה. העובדה שמדובר בבית פרטי, במובחן ממבנה ציבורי, אינה יכולה לשנות ממסקנה זו, שכן יש להבטיח מפני הסכנה האמורה אפילו את בני הבית עצמם. יש לצפות את האפשרות שמי מהם, או מאורחיהם, יטעה לחשוב שהפתח אינו סגור, כי הדלת הוזזה, וכי ניתן לעבור ללא חשש. פני המציאות, כפי שהיא משתקפת בעיני המתבונן, אינם בהכרח משתנים כאשר הדלת סגורה או כשהיא פתוחה לרווחה. בשני המצבים המתבונן עלול לסבור, בטעות או בהיסח הדעת, שהפתח פתוח. דווקא הרגשת הביטחון אותה חשים באי הבית בהיותם בבית המוכר להם היטב, והעובדה שבבית פרטי אין נטייה להתנהל בזהירות מיוחדת מפני הלא ידוע ויש הנחה כי לא קיימים מכשולים מסוכנים, מחזקות את הצורך לנקוט אמצעי זהירות מפני אותו מכשול שיכול להיות קטלני ממש, ואשר עלול להימצא בכל מקום בו קיים פתח רחב דיו למעבר אדם שנחסם באמצעות זכוכית שקופה לחלוטין שאין עליה כל סימון.
כאמור, מה קל יותר מאשר לסמן את הזכוכית באמצעות הדבקת מדבקות בגודל המתאים ובמיקום המתאים, או באמצעות חציית משטח הזכוכית בפס הפרדה וכו'. אם כך ייעשה, לא יוכל מי שמביט נכחו לטעות ולסבור כי הפתח פתוח, שעה שבפועל הדלת הוזזה והפתח נסגר.
5. באשר לאשם התורם, בנסיבות העניין יש מקום לייחס למערער אשם תורם בשיעור מתון יחסית, זאת בשל חוסר תשומת ליבו, נוכח הראיות לפיהן מבטו התמקד במגש אותו נשא. מכל מקום, שיעור אשמו היחסי של המערער נמוך באופן ממשי מאשמם של המשיבים, שהם האחראים ליצירת הסיכון והיו יכולים למנעו בנקל.
6. התוצאה היא שאנו מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא וקובעים, כפי שגם הוסכם, שהמשיבים חבים בנזקיו של המערער.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים בנושא הנזק וסכומי הפיצוי, ובהתחשב בקיומו של אשם תורם ובהסכמה להתפשר, הגענו לכלל מסקנה כי על המשיבים לפצות את המערער בסכום כולל של 42,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 5/8/00.
כמו כן ישלמו המשיבים למערער את הוצאות המשפט שהוציא בשתי הערכאות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה, וכן שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 20,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. העירבון יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו.
המזכירות תשלח העתקי פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ט אב תש"ע, 09 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.