1. המערערים, בני זוג, פיתחו תוכנה המכונה "הסוס הטרויאני", אשר ניתנת להחדרה למחשב של צד שלישי במסווה של קובץ או תוכנה תמימה. עם הפעלתה של התוכנה, הופך המחשב הנגוע לנשלט על-ידי מחדיר התוכנה, וזאת מבלי ידיעתו או הסכמתו של המשתמש הקבוע במחשב הנגוע.
אין מחלוקת, כי המערערת 2 (להלן:
המערערת) החדירה את התוכנה למחשבו של המשיב, וזאת על רקע של סכסוך משפחתי בין המערערים לבין המשיב. בפסק דין מפורט ומנומק היטב קבע בית-משפט קמא (כב' השופטת א' מני-גור), כי לאחר החדרת התוכנה למחשבו של המשיב ביצעה המערערת את הפעולות שלהלן:
א. המערערת שלחה ממחשבו הנגוע של המשיב הודעות דוא"ל לעמיתי הוראה של המשיב באוניברסיטת תל-אביב, אשר נחזו להיות וידויים של המשיב שנשלחו על-ידו ממחשבו, המאזכרים "פשעים" שלכאורה ביצע המשיב הנוגעים למחקרים ולמאמרים שפורסמו על-ידו. על-מנת להוסיף נופך של אותנטיות לדואר האלקטרוני, צורף מאמר לדוגמה שלכאורה "נגנב". מאמר זה היה מאוחסן במחשבו של המשיב והועתק באמצעות התוכנה.
כמו כן, שלחה המערערת הודעות דוא"ל נוספות בשמו של אחד "סמי בן שמעון", אשר לפחות אחת מהן כללה קישור לאתר "ויקיפדיה", שם צורפה תכתובת הנחזית להיות של המשיב, שבה התוודה כביכול על עברו הפלילי.
ב. המערערת דלתה ממחשבו הנגוע של המשיב מכתב שנשלח על-ידו לעיריית תל-אביב, שבו ביקש מהעירייה לבטל דו"ח חניה מחמת העובדה שהסוללה במכשיר ה"איזיפארק" שלו התרוקנה. בהמשך לכך, שלחה את המכתב לאתר B.S.H העוסק בצדק חברתי, כדוגמת תירוץ ש"ממציא" המשיב על-מנת לבטל דו"חות חניה באמתלת שווא. מכתב זה נשלח לכאורה מתיבת דוא"ל של עיריית תל-אביב, על-ידי "מאיר שלהבת". דוא"ל זה מייחס למשיב מעשי מרמה והונאה סדרתיים ומציג את המשיב באור נלעג ובלתי-אמין.
ג. המערערת נכנסה מתוך המחשב הנגוע לאתר "ויקיפדיה", שבו מופיע ערך על שמו של המשיב, ותוך התחזות למשיב עצמו הוסיפה לביוגרפיה של המשיב "וידוי" של המשיב שלפיו הורשע בעבר בפלילים והתחמק משירות בצה"ל. כמו כן, שלחה בשמו של המשיב מכתבים שונים למערכת "ויקיפדיה", אשר למצער חלקם לא תרמו להאדרת שמו של המשיב.
ד. המערערת ביצעה שינויים בספר שכתב המשיב, אשר היה שמור במחשב הנגוע, וזאת בטרם הוצא הספר לאור. כמו כן, פרסמה את קטעי הסיום של הספר באינטרנט שבועיים לפני צאתו של הספר לאור, כאשר הפרסום גרם לכך שצרכנים פוטנציאליים נמנעו מרכישת הספר. כמו כן, שלחה לאתר הוצאת הספרים "סטימצקי" בשמות בדויים ביקורות שליליות על הספר.
2. בית-משפט קמא קבע, כי שלושת האירועים שפורטו בסעיפים 1א'- 1ג' לעיל מהווים עוולות של פגיעה בפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וכן עוולות של הוצאת לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, כאשר כל אלו בוצעו על-ידי המערערת מתוך כוונה מפורשת לפגוע בשמו הטוב של המשיב. בשל כל אחד מאירועים אלו חויבה המערערת לשלם למשיב את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הנקוב בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע בסך של 100,000 ש"ח, ובסך הכל 300,000 ש"ח.
בגין האירוע הרביעי שפורט בסעיף 1ד' לעיל, פסק בית-משפט קמא לזכות המשיב פיצויים בסך 100,000 ש"ח בגין ההפסד הכספי שנגרם למשיב ממיעוט המכירות של הספר.
בית משפט קמא נמנע מלקזז פיצוי בסך 75,000 ש"ח שאותו חויבה המערערת לשלם למשיב כנפגע עבירה במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגד המערערים, בסוברו כי "פיצוי זה אם בכלל מתקזז עם עוגמת הנפש, הסבל, המתח והחרדה שעבר התובע, כמו גם שיבושים בעבודה עם המחשב".
3. בית-משפט קמא הוסיף ובחן את אחריותו של המערער 1 (להלן:
המערער). בהקשר זה נקבע, כי לא הוכח שהמערער היה שותף פעיל להחדרת התוכנה למחשבו של המשיב או ליתר הפעולות שבוצעו על-ידי המערערת כמפורט לעיל. יחד עם זאת נקבע, כי המערער היה מודע ליכולותיה של התוכנה, ולכך שאין קושי להחדיר אותה לכל מחשב באמצעים פשוטים למדי. כמו כן היה המערער מודע לכך שהמערערת מכרה את התוכנה לחוקרים פרטיים, ועוד ידע המערער כי באותה תקופה הייתה המערערת במשבר נפשי עמוק על רקע היחסים העכורים עם משפחת המשיב. בית-משפט קמא סבר, כי נתונים אלו בכוחם המצטבר צריכים היו להדליק אצל המערער "נורה אדומה". אף על-פי כן, כך לשיטת בית-משפט קמא, בחר המערער לעצום את עיניו, לא בדק את המחשבים ואת תיבות הדוא"ל, ובכך אפשר למערערת לעשות את אשר עשתה. על יסוד קביעה זו ראה בית-משפט קמא לחייב את המערער ב-50% מהנזק הכולל, היינו, בפיצוי בסך של 200,000 ש"ח.
4. המערערים לא השלימו עם פסק-דינה של הערכאה הראשונה והגישו את הערעור שלפנינו. במסגרת טיעונם שבכתב פרשו המערערים יריעה רחבה שבה תקפו כל אחד ואחד ממרכיביו של פסק-הדין. במאמר מוסגר יצוין, כי מרבית הטענות שהועלו לפנינו לא נטענו בבית משפט קמא. עם זאת, במהלך הדיון לפנינו מיקדו את טענותיהם בשלושה אלו: הטענה, אשר תפסה מקום נרחב גם בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, שלפיה יכולותיה של התוכנה לא אפשרו למערערת לבצע את הפעולות שתוארו לעיל; גובה הנזק; ייחוס אחריות למערער.
יכולותיה של התוכנה
5. לא מצאנו ממש בטענתם של המערערים הנוגעת ליכולותיה של התוכנה: השאלה העיקרית שהייתה שנויה במחלוקת בהקשר זה הייתה, האם התוכנה מאפשרת לצד החודר לשנות או לשבש קבצים, למחוק או להחדיר קבצים, לחלץ סיסמאות, פרטי משתמש, ולהתחזות כמשתמש חוקי הפועל מתוך המחשב - יכולות המאפשרות את ביצוע הפעולות שפורטו בסעיפים 1א'-1ד' לעיל. יצוין כי בכתב האישום שהוגש נגד המערערים, אשר הוגש לבית משפט קמא כראיה בהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, הודתה המערערת כי לאחר החדרת התוכנה הפך מחשבו של המשיב ל"
נשלט" בידיה והיא "
יכלה לעשות בו כבשלה", אך בית משפט קמא סבר כי "
יש ליצוק תוכן אופרטיבי לביטויים אלה" ולפיכך הובאו על ידי הצדדים בעניין זה ראיות.
בסופו של יום בחר בית-משפט קמא להעדיף בנושא זה את חוות-הדעת של המומחה מטעם המשיב על פני חוות-הדעת של המומחה מטעם המערערים. לא ראינו עילה להתערב בקביעתו זו של בית-משפט קמא, אשר נתמכה, בין היתר, ב"הודאות בעל-דין" מפורשות של המערערים, אשר נכללו בחוברת ההפעלה של התוכנה, במסמך שיווקי שלה, וכן בדברים שאמרה המערערת במסגרת עדות שלה בהליך אחר. נכון הדבר כי בחוות הדעת של מומחה המערערים נאמר כי מבדיקת "קוד המקור" של התוכנה עולה שאין לה יכולות מסוג זה, ולפיכך אין בכוחה לבצע את הפעולות שיוחסו למערערת, אלא שהסתבר, כי "קוד המקור" שנבדק על-ידי המומחה איננו הקוד שנתפס על-ידי המשטרה, וכי הקוד שנבדק על-ידי המומחה היה חסר, ודווקא הגרסה הרלוונטית לא נבדקה על-ידי המומחה בשלמותה משום שהיו חסרים בה מספר קבצים. במצב דברים זה, לא היה בחוות-הדעת שהוגשה מטעם המערערים כדי להפוך את הקערה על פיה. לכך יש להוסיף, כי על פי חוות דעתו של מומחה המערערים ניתן לשלב עם ה"סוס הטרויאני" תוכנה נוספת שתאפשר השתלטות מלאה על המחשב הנשלט, כאשר בחוות דעתו אף פורטו שלוש דרכים שבהן ניתן לבצע זאת, אם לאחר החדרת ה"סוס הטרויאני" אם בד בבד עמו. רואים אנו, כי המרחק בין עמדות שני המומחים אינו כה רב.
6. במסגרת הדיון בערעור ביקשו המערערים להשלים את מה שהחסירו בדיון בערכאה הראשונה, ועתרו לאפשר להם להגיש כראיות נוספות את "קוד המקור" הרלוונטי בשלמותו, אשר לטענתם התקבל אצלם רק לאחרונה. לא ראינו להיעתר לבקשה זו: מהסברם של המערערים עולה, כי הראיה נמצאה בעת הרלוונטית אצל עורך-דינם. לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע לא ניתן היה לערוך עם עורך-הדין את הבירור הנדרש עוד במהלך הדיון בבית-משפט קמא. זאת ועוד: בית-משפט קמא ציין בפסק-דינו, כי "
לא הובאה בפני כל ראיה כי נעשה ניסיון כן ורציני לקבל את קוד המקור האותנטי מהפרקליטות, ו/או מעו"ד טאוסינג שהחזיק בידו קוד זה", ואף לדברים נכוחים אלו אין בפי המערערים מענה. משנמצא כי מדובר בראיה שניתן היה להביאה לפני הערכאה הראשונה לו רק נקטו המערערים שקידה סבירה, דין הבקשה דנן להידחות. כך הם פני הדברים גם באשר לבקשתם הנוספת של המערערים, לאפשר להם להגיש כראיה העתקי תגובות שנשלחו בשעתו לאתר "סטימצקי" באינטרנט. גם ראיות אלו ניתן וצריך היה להביא לפני הערכאה הראשונה.
גובה הנזק
7. שקלנו את אסופת טענותיהם של המערערים העוסקת בגובה הנזק, וגם בהן לא מצאנו ממש. כפי שציין בית-משפט קמא, כל פעולותיה של המערערת נעשו בכוונת זדון, תוך מרמה והתחזות ומטרתן הייתה אחת ויחידה - להסב נזק למשיב, לפגוע בשמו הטוב ולהפוך אותו ללעג, קלס ושנינה. ממצא זה מעוגן היטב בחומר הראיות ועולה מעצם מהותן של הפעולות שבהן מדובר. הפרסומים היו חמורים ותפוצתם רחבה. עוולות הוצאת לשון הרע שבוצעו כמפורט לעיל על-ידי המערערת, כשהן לעצמן, חייבו הטלת פיצוי משמעותי ביותר, הנמצא במתחם העליון של הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב פיצוי של 100,000 ש"ח בגין כל אחת משלושת עוולות לשון הרע הגלומות באירועים שתוארו בסעיפים 1א'-1ג' לעיל, דהיינו, את הפיצוי המקסימלי הנקוב בחוק, ללא כל הפחתה, ואנו סבורים שהמקרה שלפנינו, לאור תוכן הפרסומים וחומרתם, קהלי היעד ועוצמת הזדון, אכן הצדיק זאת. בהקשר זה יצוין כי מדובר בשלושה פרסומים שונים שקהל היעד שלהם שונה ולפיכך אין מניעה לפסוק בגין כל אחד מהם פיצוי נפרד.
אשר לפיצוי בסך 100,000 ש"ח שנפסק בגין הפסדי מכירת הספר, הרי שהוא נקבע בדרך של אומדן על הצד היותר מתון, ולא ראינו עילה להתערב גם בו.