השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' גדות), בגדרו נדחתה תביעת המערערת והמשיבה בערעור-שכנגד (להלן: המערערת), מחמת התיישנות.
בפתח הדברים אביא את עיקרי העובדות הצריכות לעניין בפרשה מורכבת זו.
העובדות הרלבנטיות
2. המערערת הינה אלמנתו של מר אברהם לחמןז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנת 1987. כיום המערערת הינה מנהלת עזבונו של המנוח. המשיב והמערער-שכנגד 1, עו"ד אליקים הררי (להלן: המשיב), טיפל בשנת 1979 ברישומם של שני מגרשים בבת-ים (להלן: המגרשים) על שמו של המנוח, ובשנים 1985-1984 טיפל במכירת המגרשים לצדדים שלישיים, על פי הרשאה מיוחדת שניתנה לו מהמנוח. המשיבה והמערערת-שכנגד 2 הינה חברה זרה, שבין השאר בחשבונותיה הפקיד המשיב את הכספים שניתנו תמורת המגרשים, או את חלקם.
הצדדים חלוקים בשאלה מה עלה בגורל הכספים שהועברו תמורת המגרשים ובפירותיהם: המערערת טוענת כי הכספים האמורים, ובנוסף להם כספים נוספים שהעבירו המערערת המנוח למשיב, אשר הוחזקו כולם בנאמנות עבורם על ידי המשיב - לא הושבו לה, או למנוח, אלא חלקית בלבד. המשיב, לעומת זאת, טוען כי העביר למנוח ולעזבונו את כל הכספים שהוחזקו אצלו בנאמנות, כאמור לעיל, לאחר ניכויים כנדרש וכמוסכם, ובזאת הוא סיים את תפקידו.
3. לאחר שהמערערת שלחה למשיב בקשות חוזרת ונשנות לקבלת הכספים, ומשאלה לא נענו, היא הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתאריך 25.7.1996, המרצת פתיחה (שהועברה בהמשך לפסים של תביעה אזרחית רגילה) כנגד המשיבים. בגדרה של התובענה, עתרה המערערת כי המשיב ימסור לידיה מידע בנוגע לחשבונות הרלבנטיים, בהם הוחזקו הכספים בנאמנות, וכן כי יינתן פסק דין הצהרתי, לפיו כל הכספים האמורים הינם כספים השייכים לה.
בצד התובענה, הגישה המערערת בקשה לסעד זמני, שיאסור על המשיב לבצע כל פעולה בכספי הנאמנות הנטענים. הבקשה לסעד זמני התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 22.2.1998 (כב' השופטת ש' סירוטהז"ל). בתוך כך, חייב בית המשפט את המשיב לאפשר בדיקת חשבונות בנק מסוימים בהם היה מדובר - על ידי רו"ח, וליתן תצהיר שיבהיר מספר נקודות בהתנהלותו.
4. בעקבות הליכים משפטיים נוספים שהתנהלו מאז בין הצדדים (שחלקם הגיעו בשלב מסוים אף לבית משפט זה - ראו: רע"א 3293/98), ניתן בתובענה, בתאריך 30.5.2001, "פסק-דין חלקי" על-ידי כב' השופט א' סטרשנוב (בהמשך הדברים אדרש למונח "פסק דין חלקי", המופיע בכותרת ההחלטה), וזאת בעקבות הסדר דיוני, שבגדרו הוחלט כי תחילה ידון בית המשפט בסעד לגילוי החשבונות. במסגרת פסק הדין החלקי האמור, נעתר בית המשפט הנכבד קמא לבקשה לגילוי חשבונות על ידי המשיבים, והוסיף: "וזאת במידה והחשבונות הללו טרם גולו" (ראו: בעמוד 3, שורה 24 לפסק הדין החלקי). אחר כך, נפסק, תוכל המערערת, אם תמצא לנכון, לפנות לבית המשפט: "בכל בקשה המתייחסת לסעד השני המבוקש בתובענה". בהסתמך על דברי בית המשפט, המשיבים סברו כי פסק הדין החלקי איננו מחייב אותם למעשה בדבר, שכן הם המשיכו לטעון כי כל החשבונות גולו כבר קודם לכן. בעקבות זאת, הגישה המערערת בתאריך 14.5.2002 מסמך שכותרתו: "כתב תביעה מתוקן" (שעל מעמדו המשפטי - כתב תביעה "חדש", או "מתוקן" - חלוקים הצדדים), ובגדרו עתרה להשבת סכום שהועמד לצרכי אגרה על סך של 2,600,000 ש"ח, נכון לאותו מועד, אשר נותר, לטענתה, בחשבונות הנאמנות של המשיבים. בשלבים מאוחרים יותר הסכימו הצדדים כי אין לדון עוד בסעד ההצהרתי שהתבקש בתביעה המקורית, ונותרה בעינה רק התובענה הכספית האמורה.
5. בתאריך 6.12.2005 הגיש המשיב בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה נדחתה יומיים לאחר מכן על ידי בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופטת ש' גדות), אשר קבע כי: "אין מקום, בשלב זה, לשמוע בקשות לסילוק על הסף מחמת התיישנות". בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על ההחלטה האמורה (רע"א 11808/05) - נדחתה, בתאריך 9.1.2006, על יד חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס.
6. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ש' גדות), שחזר לדון בתובענה, דחה לבסוף את תביעתה של המערערת, מחמת התיישנות. בתוך כך, בית המשפט ציין כי למרות שהמשיבים העלו את טענת ההתיישנות כבר בשנת 1996, ולא ויתרו עליה במהלך המשפט ובסיכומיהם -המערערת לא התייחסה לטענה בסיכומיה. התנהלותה זו של המערערת עמדה לחובתה, במיוחד נוכח העובדה כי בתאריך 19.4.2007 הגישה המערערת בקשה להגשת סיכומי תשובה על מנת להגיב על "טענות הסף" שהועלו על ידי המשיבים. בית המשפט הנכבד נעתר באותו היום לבקשה, וקצב למערערת 15 יום על מנת להגיש את הסיכומים האמורים, אך למרות הזדמנות נוספת זו שניתנה לה -המערערת לא הגישה את סיכומי התשובה, והותירה למעשה את טענות ההתיישנות של המשיבים ללא מענה. על כן, התקבלה טענת המשיבים, ולו מטעם זה בלבד. להשלמת התמונה יש לציין כי הצדדים טענו לעניין ההתיישנות גם בפני כב' השופט א' סטרשנוב, אך בפסק הדין החלקי שהוצא לא ניתן למצוא התייחסות לסוגיה זו.
לגופה של טענת ההתיישנות, חזר בית המשפט הנכבד קמא על האמור ב-ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997) (להלן: עניין גמזו), שם נקבע כי דיני ההתיישנות הכלליים חלים אף על תביעות מכוח יחסי נאמנות. לגבי המקרה שלפנינו, בית המשפט הנכבד קבע כי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1985, כאשר המערערת גילתה לראשונה, לדבריה, כי המשיב איננו מגיב לבקשותיה, וכי המירוץ הופסק רק בשנת 1996, עם הגשת התביעה המקורית (אגב כך התקבלה טענת המערערת כי יש לראות בתובענה המתוקנת משנת 2002 כהמשך של התובענה משנת 1996, ולא כהליך נפרד וחדש). על כן נקבע כי עילת התביעה התיישנה כבר בשנת 1992, מספר שנים לפני הגשת התובענה המקורית, שהוגשה כאמור רק בשנת 1996. בית המשפט הוסיף כי המערערת לא הוכיחה ולא טענה מתי נודע לה לראשונה שהמשיב שלח, לדבריה, יד בכספים ועל כן אין היא יכולה להיעזר בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), המתייחס לחריג התרמית וההונאה בהתיישנות. לבסוף, נקבע כי אי-הזכרת טענת ההתיישנות בפסק הדין החלקי - אין בה כדי להצדיק דחייה של טענה זו.
7. נוכח כל האמור לעיל - דחה בית המשפט הנכבד קמא כאמור את התביעה, וקבע שלא מצא בנסיבות העניין ולאור ההתנהלות הדיונית של הצדדים כי מי מהם זכאי להוצאות.
מכאן הערעור והערעור-שכנגד שלפנינו.
טענות הצדדים
8. בכל הקשור לערעורה של המערערת - שני הצדדים טענו בפנינו באריכות, הן לעניין טענת ההתיישנות והן לגופה של המחלוקת, מושא התובענה הכספית, אך סבורני כי ניתן למקד את הסוגיות המשפטיות שהתעוררו כאן - בשלוש שאלות אלו (שאף הן לא כולן הכרחיות להכרעה, כפי שיבואר בהמשך):
(א) בהנחה שדיני ההתיישנות הכלליים חלים גם על יחסי נאמן-נהנה (הנחה שעליה חולקת המערערת): מתי התחיל, בנסיבות המקרה שלפנינו, מירוץ ההתיישנות? המערערת טוענת כי עילת תביעתה נוצרה, למצער, בסמוך לשנת 1996, שכן רק אז היא הבינה כי המשיב איננו עומד בחובותיו המהותיות כנאמן, או כופר בנאמנותו. לחילופין - עילת התביעה נוצרה באותה שנה עצמה, עם חקירתו הנגדית של המשיב במסגרת התביעה - רק אז התגלו לה לראשונה, כנטען, הסכומים המדויקים שקיבל המשיב עבור מכירת המגרשים. המשיב, לעומת זאת, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, בו נקבע כי עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1985.
(ב) מתי הסתיים מירוץ ההתיישנות? המשיב טוען כי יש לראות בתביעה הכספית משנת 2002 כתביעה חדשה, ועל כן התביעה משנת 1996 לא הפסיקה את מירוץ ההתיישנות. המערערת טוענת כי התביעה משנת 2002 הינה המשכה של התובענה משנת 1996, ועל כן מירוץ ההתיישנות הסתיים עוד בשנת 1996 (בסמוך למועד בו הוא התחיל, לשיטתה).
(ג) כיצד ניתן ליישב בין הנאמר לעניין ההתיישנות בפסק הדין לבין החלטות אחרות שניתנו בתיק זה: פסק הדין החלקי מתאריך 30.5.2001, במסגרתו, כזכור, התקבלה בקשתה של המערערת לקבלת החשבונות, וההחלטה מתאריך 8.12.2005 - לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שאושרה כאמור בבית משפט זה במסגרת רע"א 11808/05 הנ"ל.