פסק-דין בתיק ע"א 1529/02

השופטת שרה דותן

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ע' אל-יגון) בת"א 94742/00 מיום 04.02.2002, לפיו חויב המערער לשלם למשיבה 96,867 ש"ח, וכן חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

רקע:

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן:

בתאריך 03.07.92 בעת שרכב על קטנוע, נעצר המערער לבדיקת רישיונות שגרתית. הרישיונות וביטוח החובה של הקטנוע לא נמצאו ברשותו.

בין התאריכים 30.09.92 ו-23.09.93 שהה המערער בחו"ל.

בתאריך 10.10.93, נשפט המערער בהעדרו בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, ורישיונו נשלל ל-15 חודשים.

בתאריך 22.11.93 בעת שרכב על קטנוע, נעצר המערער בעקבות עבירת תנועה שביצע. הסתבר כי רישיונו נשלל כמפורט לעיל, והדבר הודע לו ע"י השוטר שערך את הבדיקה.

בתאריך 23.11.93 בעת שרכב על קטנוע, פגע המערער בהולכת רגל.

בעקבות האירועים הנ"ל, ובתוקף חבותה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: 'חוק הפלת"ד'), פיצתה המשיבה את הנפגעת על הנזקים שנגרמו לה בתאונה, על פי הסכם פשרה שגובש במסגרת תביעה משפטית. בהמשך לכך, הגישה המשיבה תביעת שיבוב להחזר הוצאותיה מהמערער, בהתאם להוראות סעיפים 7 ו-9 לחוק הפלת"ד. התביעה התקבלה בתאריך 04.02.02, ומכאן הערעור.

פסק דינו של בית המשפט קמא:

השאלות המשפטיות המהותיות השנויות במחלוקת נוסחו בפסק דינו של בית המשפט קמא כדלקמן:

"א. האם היה לנתבע רישיון נהיגה תקף במועד התאונה?  והשלכה של תשובה לשאלה זו לשאלת הכיסוי הביטוחי לקטנוע במועד התאונה.

ב. האם פסק הדין שניתן בבימ"ש לתעבורה כנגד הנתבע בהעדרו ובו הוחלט על שלילת רישיון הנהיגה של הנתבע הוא בטל מעיקרו, מהטעם שהנתבע לא הוזמן כדין לדיון? (ההדגשות במקור, ש.ד.) ".

בית המשפט קיבל את התביעה בקבעו כי המערער לא הוכיח את טענתו כי לא זומן כדין לדיון, שכן אין לומר שכל בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הופעה נסמכת על הנימוק שלא היה זימון כדין. לפיכך, ומשלא הגיש בקשה לביטול פסק הדין או לעיכוב ביצועו או ערעור, לא היה המערער רשאי לעשות דין לעצמו, ובמיוחד כך, לאחר ששוטר הודיע לו על שלילת רישיונו. עוד קובע בית המשפט, כי נוכח סדרי הדין המיוחדים והמקלים שנקבעו לעניין התייצבות נאשם בהליכים לפי פקודת התעבורה,  הרי אף אין לומר כי העדר זימון כדין מביא לבטלות פסק הדין מעיקרא, שכן המחוקק קבע שהדרך המתאימה לתיקון עיוות דין (ככל שנגרם) הינה באמצעות בקשה לביטול ולא בדרך של בטלות. אשר על כן, הגיע בית המשפט למסקנה כי במועד התאונה היה פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתוקף וכך גם עונש הפסילה שהוטל עליו ומכאן שנהיגתו הייתה משוללת כיסוי ביטוחי. בהמשך למסקנה זו, ניתנה פסיקתא המחייבת את המערער לשלם למשיבה סך של 96,867 ש"ח, ובתוספת הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.

טענות בעלי הדין בערעור:

בהודעת הערעור טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי לא הוכיח טענתו לפיה לא זומן כדין לדיון בבית המשפט לתעבורה, שכן טענה זו עלתה מפורשות בתצהיר עדותו הראשית, המהווה - נוכח טיבה של הטענה - את הדרך היחידה להוכחתה. בנוסף, גם שהותו בחו"ל, אשר אינה שנויה במחלוקת, תומכת במסקנה כי לא זומן כדין לדיון. לשיטת המערער, עבר נטל ההוכחה לכתפי המשיבה להוכיח כי הזימון בוצע כדין, וכן נסתרה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, שהוראותיה, לטעמו, מנוגדות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משייחס משקל ניכר לבקשה לביטול פסק הדין שהגיש המערער לבית המשפט לתעבורה, שכן היוותה הליך נפרד, ולא היה מקום ללמוד ממנה לצורך בירור סוגיית הזימון. לשיטתו, בפני בית המשפט לתעבורה אין צורך להידרש לעניין זה, ועל כן מיקד בקשתו לביטול פסק הדין בטענה לפיה המסמכים היו בתוקף. המערער אף מלין על כך שבית המשפט קמא לא נתן כל משקל לעובדה שעוד בשנת 1995 כשנחקר על-ידי חוקר מטעם חברת הביטוח טען כי לא זומן לדיון.

לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי אי זימונו כדין לדיון אינו מביא לבטלות פסק הדין מעיקרא, וזאת לנוכח גישתו המקלה של המחוקק בעניין זה. לשיטת המערער, עצם העובדה שהמחוקק העניק אפשרות להגשת בקשה לביטול פסק דין אינה מעידה, מיניה וביה, כי פסק דין שניתן בהעדר כנגד מי שלא זומן כדין לדיון הינו ניתן לבטלות ולא בטל מעיקרא.

זאת ועוד, נוכח טיבו של ההליך הפלילי סבור המערער כי נכונה יותר המסקנה ההפוכה, ולפיה פסק דין כאמור הינו בטל מעיקרא.