פסק-דין בתיק ע"א 15263-05-11

השופטת נחמה מוניץ

א.         פתח דבר:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת עירית הוד) מיום 15.03.11, בת"א 17410-07-09, לפיו התקבלה תביעת המשיבים לסילוק ידם של המערערים מהמושכר, לאחר שנקבע כי תקופת השכירות על פי הסכם השכירות עליו חתמו הצדדים הגיעה לקיצה.

ב.         רקע עובדתי:

1.         המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים") חברי קיבוץ שניר (להלן: "הקיבוץ") הם שותפים עסקיים ובעלי השליטה במשיבה 3, חברה פרטית שהתאגדה בישראל. המשיבים מפעילים, על פי חוזה בינם לבין הקיבוץ, את מרכולית הקיבוץ ואת המזנון המצוי באזור שמורת מפל הבניאס, לרבות את כל המבנה המסחרי במקום.

2.         ביום 10.10.07 נחתם הסכם שכירות משנה בין המערערים למשיבים שכותרתו "זכרון דברים" (להלן: "זכרון הדברים"). על פי זכרון הדברים קיבלו המערערים את הזכות להפעיל במתחם חנות מוצרי בריאות וטיפוח בתמורה לתשלום דמי שכירות (להלן: "המושכר").

3.         המשיבים הגישו לפני בית המשפט קמא תביעה לסילוק ידם של המערערים מן המושכר, בטענה כי שנת השכירות מושא ההסכם נסתיימה זה מכבר. מנגד טענו המערערים כי בינם לבין המשיבים נחתם הסכם אחר מזה אשר צורף לכתב התביעה בגדרו הוסכם בין הצדדים כי תקופת השכירות תהיה ארוכת טווח, ולכל הפחות שבע שנים.

4.         בית המשפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, קיבל את גרסתם של המשיבים והורה על סילוק ידם של המערערים מן הנכס.

ג .        פסק דינו של בית המשפט קמא:

1.         בית המשפט קמא קבע כי הדיון יתמקד במחלוקת שבין הצדדים בשאלה איזה מבין שני ההסכמים תקף ובשאלת משך תקופת השכירות.

2.         בית המשפט קמא העדיף את גרסת המשיבים לפיה ההסכם בינם לבין המערערים (נספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם המשיבים בבית המשפט קמא) (להלן: "ההסכם"), נחתם זמן מה לאחר החתימה על זיכרון הדברים (נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם המשיבים בבית המשפט קמא), ולא במועד אשר צוין על גבי ההסכם. נקבע עוד כי מסקנה זו תומכת בטענתו של המשיב 1 באשר לנסיבות בהן חתם על ההסכם, מבלי שנתן דעתו לשינוי שנעשה בו ביחס לאשר נקבע בזכרון הדברים, לאחר שהנתבעים הציגו בפניו מצג כי מדובר באותו הסכם ללא שינויים, אלא הנוסח המודפס שהינו זהה לזה שנרשם בכתב יד.

3.         בית המשפט קמא קבע כי עדויותיהם של המערערים לפיהן המשיב 1 הסכים לכך שהם ישכרו את הנכס למספר שנים שיחפצו, אינן עולות בקנה אחד עם טענתם לפיה, על פי ההסכם בעל פה בין המשיבים לבין המערער 1, הוסכם כי תקופת השכירות תהיה לתקופה של שבע שנים. סתירה זו מעוררת ספק משמעותי באשר לאמינות עדויותיהם של המערערים בפני בית המשפט קמא.

4.         עוד קבע בית המשפט קמא כי טענת המערערים לפיה תקופת השכירות איננה מוגבלת בזמן איננה סבירה ואיננה הגיונית, בעיקר בשל כך שהנכס המושכר איננו בבעלות התובעים ואין בידם להתחייב להשכירו ללא הגבלת זמן.

5.         בית המשפט קמא קבע גם כי לא עלה בידי המערערים להוכיח, כי השקיעו בשיפוץ המושכר סכומי כסף ניכרים אשר יש בהם כדי ללמד על כי התגבשה בין הצדדים הסכמה לתקופת שכירות ארוכה.

6.         בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים לפיה אין היגיון מסחרי בכריתת הסכם לתקופה של שנה, ולאחריה יבחנו הצדדים האם ברצונם להמשיך את התקשרותם. בית המשפט קמא סבר כי התקשרות כזו סבירה הרבה יותר מאשר התקשרות לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, כפי שטענו המשיבים, בפרט נוכח העדר היכרות מוקדמת בין הצדדים להסכם.

7.         בית המשפט קמא קבע כי זיכרון הדברים אשר נחתם בין הצדדים מבטא את ההסכמות אשר התגבשו ביניהם באשר להשכרת המבנה, ובכלל זה באשר לתקופת השכירות. טענת המשיבים לפיה סעיף ד' להסכם השכירות נוסף במחטף נמצאה מהימנה, ומנגד גרסת הנתבעים נמצאה כבלתי מהימנה.

ד.         טענות המערערים בתמצית:

1.         המערערים מחזיקים ופועלים בנכס המושכר תקופה ארוכה ובכך יש כדי לתמוך בגרסתם לפיה ההסכם הקובע הוא ההסכם שצורף על ידם כנספח א' לכתב ההגנה, ובעיקר סעיף ד' לו אשר קובע את תקופת השכירות הארוכה.

2.         הקיבוץ מעולם לא פעל לפינויים של המשיבים ולכן מושתק מלטעון טענת פינוי כנגד המערערים. לפיכך והואיל והקיבוץ אינו רשאי לטעון לפינויים, נמצא כי גם בין המשיבים למערערים אין כל יריבות וכי למשיבים אין כל עילה לדרוש פינוים של המערערים מהמקום, וכי גם הם כמו הקיבוץ מושתקים מלטעון לפינויים. יותר מכך, ידיעת הקיבוץ כי המערערים החזיקו ופעלו מתוך המושכר אך לא נקט כל פעולה נגדם, מהווה "הסכמה מכללא" המעניקה למערערים רישיון לפעול בחנות כ"ברי רשות".