השופטת א' חיות:
האם במסגרת תובענה שמגיש ראובן נגד שמעון ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של שמעון לקבלת אשראי בחשבון הבנק שהוא מנהל, כדי היתרה הבלתי מנוצלת של מסגרת האשראי עליה הוסכם בין שמעון לבנק?
זוהי השאלה המרכזית העולה בערעור דנן שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 10.1.2011, בו התקבלה בקשה שהגישו המשיבים 3-1 לאישור עיקול זמני על זכותה של המשיבה 5 לקבל אשראי בחשבונה בבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק), על-פי הסכם מסגרת אשראי שחתמה עם הבנק, וכן על יתרת הזכות במטבע-חוץ שעמדה בחשבונה בבנק.
תמצית העובדות הצריכות לעניין
1. בשנת 2006 הגישו המשיבים 3-1, מר משה אלבס ושתי חברות בשליטתו (להלן יחד: המשיבים), תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המשיבים 5-4 (להלן יחד: המשיבים הפורמאליים) ונגד נתבעים נוספים, בה טענו כי המשיב 4 הפר הסכם גישור שחייב אותו לשלם להם סכומי כסף שונים וכי הוא פועל על מנת להבריח נכסים למשיבה 5, שהיא חברה בשליטתו (ת"א 1905/06 ולהלן: ההליך העיקרי). בכתב התביעה המתוקן שהוגש בהליך העיקרי תבעו המשיבים מן המשיבים הפורמאליים סך של כ-4.5 מיליון ש"ח, מתוקף הסכם הגישור האמור וכפיצוי על הנזקים שנגרמו להם לטענתם בשל הפרתו. ביום 7.10.2008 הטיל בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם א' זמיר) לבקשת המשיבים (בש"א 18568/08) עיקול זמני כדי סך של 3,431,954 ש"ח לטובתם על כל "הנכסים, הכספים והזכויות" של המשיבים הפורמאליים המוחזקים בחשבונותיהם בבנק-המערער וכן בידי עשרים ושישה מחזיקים נוספים (להלן: העיקול הזמני או העיקול). ה"הודעה למחזיק על הטלת עיקול" (להלן: הודעת העיקול) שהתקבלה בבנק-המערער בעקבות העיקול נוסחה כך:
"בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 07/10/08 הוטל עיקול זמני על: כל הנכסים, הכספים, ני"ע, קופ"ג, הפקדונות, החסכונות והזכויות מכל מין וסוג השייכים למשיבים [הפורמאליים] או אשר יהיו שייכים למשיבים [הפורמאליים] לרבות כספים המצויים או מוחזקים אצל מי מהמחזיקים לשם הבטחת ביצוע פסה"ד המגיעים לנתבע והנמצאים אצלכם עד סך של 3,431,954 ש"ח [...]".
בתשובה להודעת העיקול הודיע הבנק למשיבים הפורמאליים כי "אין יתרת זכות בחשבון" ובסעיף ההערות של תשובתו ציין כי "אין כספים לעיקול". נוכח תשובה זו הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור העיקול שהוטל אצל הבנק-המחזיק (ת"א 2176/08 ולהלן: הבקשה לאישור העיקול) בהתאם לתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), וטענו בה, בין היתר, כי המשיבים הפורמאליים מנהלים את פעילותם העסקית באמצעות חשבונותיהם בבנק-המערער; כי בחשבונות אלה מתקבלים כספים מלקוחות ומספקים; וכי "כפי הנראה אף יש למשיבים [הפורמאליים] מסגרת אשראי המאפשרת את פעילותם השוטפת, הניתנת לעיקול" (סעיף 12 לבקשה לאישור העיקול). המשיבים הוסיפו וטענו כי תשובת הבנק להודעת העיקול חסרה וחלקית ואינה מתייחסת למכלול הנכסים שנזכרו בהודעה ועל כן ביקשו המשיבים את אישורו של העיקול הזמני. בכתב ההגנה שהגיש בתשובה לבקשה לאישור העיקול, טען הבנק-המערער מצידו כי הוא אינו מחזיק בכספים הניתנים לעיקול השייכים למשיבים הפורמאליים, וציין כי נכון ליום קבלת הודעת העיקול (23.10.2008) היה מצב חשבונותיהם המתנהלים אצלו כדלקמן:
"א. בחשבון המשיב הפורמלי [4] לא היתה כל יתרה, והחשבון היה מאופס.
ב. בחשבון המשיבה הפורמלית [5], היתה יתרת מט"ח בסך של 7,563.20$.
כמו כן, היתה יתרת חובה בעו"ש בסך של 103,776 - ש"ח.
בשל זכויות קיזוז העומדות לבנק על פי ההסכמים בין הבנק למשיבה הפורמלית [5], כספי המט"ח משמשים לכיסוי יתרת החובה בחשבון.
בשל כך, ולנוכח מאזן גבוה יותר של יתרת החובה, לפיכך לא היו יתרות כספים לעיקול" (סעיף 11 לכתב ההגנה).
2. במסגרת הליכים מקדמיים שניהלו הצדדים התברר כי ביום 7.8.2008 חתמה המשיבה 5 על הסכם עם הבנק לפיו הועמדה לרשותה בחשבון חוזר דביטורי שמספרו 134794 (להלן: החשבון) מסגרת אשראי בסכום כולל של 220,000 ש"ח (להלן: הסכם המסגרת). על-פי סעיף 6 להסכם המסגרת רשאי היה הבנק להקטין או להפסיק את מתן האשראי, כולו או מקצתו, בהודעה מוקדמת של עשרה ימים לפחות (סעיף 6(ג)), או באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת אם הוא סבור כי "התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי" (סעיף 6(ד)). כפי שצוין לעיל, במועד שבו נמסרה הודעת העיקול לבנק היה חשבונה של המשיבה 5 ביתרת חובה של 103,776 ש"ח, כך שלכאורה נותרה לה יתרת אשראי בלתי מנוצלת בסך של 116,224 ש"ח אך הבנק טען כי זכותה של המשיבה 5 למשיכת כספים באשראי אינה ניתנת לעיקול. עוד טען הבנק כי היתרה במטבע-חוץ בסך 7,563.20 דולר (ראו תדפיסי החשבון שצורפו כמוצג 3ב' למוצגי הבנק) שעמדה לזכות המשיבה 5 בחשבונה בבנק אף היא אינה ניתנת לעיקול וזאת בשל זכות הקיזוז הנתונה לו לגבי כספים אלה כנגד יתרת החובה בחשבון השקלי של המשיבה 5. אשר למשיב 4 טען הבנק כי הוא מעולם לא ביצע כל פעילות בחשבונו בבנק וכי מדובר בחשבון המצוי דרך קבע ביתרת אפס.
פסק דינו של בית המשפט קמא
3. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לאישור העיקול והורה על עיקול זמני של יתרת הסכום שעמדה לזכות המשיבה 5 בחשבון המט"ח וכן של יתרת האשראי הבלתי מנוצל בחשבון הדביטורי. בפסק-דינו עמד בית המשפט על העיקרון הכללי לפיו ציפייה בלבד להיווצרותה של זכות בעתיד אכן אינה ניתנת לעיקול, בהפנותו לע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 (1983) (להלן: עניין אלתית) שם נפסק כי זכותו של הלקוח למשיכת-יתר מחשבונו בבנק היא זכות שטרם נולדה משום שללקוח לא הייתה עילה לדרוש מן הבנק להעמיד לרשותו אשראי, ועל כן איננה בת-עיקול. עם זאת, כך הוסיף בית המשפט וציין, יתכנו מקרים שבהם קיימת הסתברות גבוהה למימושה של זכות בעלת משקל כלכלי בעתיד, ובאותם המקרים, כך ציין בית המשפט, ניתן להורות על עיקול הזכות גם טרם התגבשותה. בענייננו, קבע בית המשפט כי התשובה לשאלה האם זכותה של המשיבה 5 למשוך כספים עד לתקרת מסגרת האשראי בחשבונה היא זכות בת-עיקול, נגזרת ממידת המחויבות של הבנק להעמיד לרשותה את אותם כספים בהתאם להסכם המסגרת שנחתם עימה. בהקשר זה הפנה בית המשפט להוראת המפקח על הבנקים מס' 325 בדבר ניהול בנקאי תקין (להלן: הוראה 325), המחייבת את הבנקים לנהל את מסגרות האשראי של לקוחותיהם באמצעות הסכמים בכתב, בקובעו כי הוראה זו צמצמה את שיקול דעת הבנקים בשאלה האם להעמיד לרשות הלקוח אשראי עד לגובה המסגרת שנקבעה לו. בית המשפט הוסיף וציין כי שלא כמו בעניין אלתית, במקרה דנן נחתם הסכם מסגרת בין המשיבה 5 לבנק ועל כן אל מול התחייבותו של הבנק למתן האשראי קמה זכות הניתנת לעיקול. עוד קבע בית המשפט כי משנחתם הסכם המסגרת, שיקול דעתו של הבנק אם להעמיד אשראי ללקוח מצומצם רק לאותם מצבים בהם קיים סיכון שהבנק לא יוכל לגבות את כספו ולפיכך, באותם המקרים שבהם לא קיים סיכון כזה ומתקיים "יסוד הוודאות", ניתן להטיל עיקול על זכותו של הלקוח לקבלת האשראי.
בית המשפט קבע עוד כי מקום שבו כחלק מן התנאים למתן האשראי נטל הבנק ביטחונות מהלקוח, הוא מחויב להעמיד לרשותו אשראי עד לגובה אותם הביטחונות, וזאת משום שבמקרה כזה "כספו של הבנק מובטח". בית המשפט הוסיף ודחה את טענת הבנק לפיה היה בעצם הטלת העיקול הזמני כדי ללמד על סיכון המאפשר לו בהתאם לתנאי הסכם המסגרת להפסיק להעמיד אשראי למשיבה 5 בציינו כי ככל שהמשיבה 5 העמידה ביטחונות בהתאם להסכם המסגרת, כספו של הבנק מובטח ועל כן זכותה למשיכת-יתר עד לגובה אותם הביטחונות היא זכות חוזית-עתידית-ודאית הניתנת לעיקול. עוד דחה בית המשפט את טענת הבנק לפיה הזכות למשיכת-יתר היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה או לעיקול, בקובעו כי משנטל הבנק ביטחונות להבטחת פרעון הלוואתו "אין משמעות לזהות הנושה". כן נקבע כי הטלת העיקול בנסיבות שתוארו היא רצויה בהיבט של מדיניות משפטית ראויה, אחרת ישמש הבנק "כחומה חסינה מפני עיקולים" בעוד הביטחונות שנטל מהלקוח - שאינם ניתנים לעיקול - יוותרו בידיו ואילו הלקוח יוכל להוסיף ולמשוך כספים מחשבונו, תוך עקיפת המחסום המשפטי שנועד העיקול ליצור. בית המשפט הוסיף וקבע כי על הבנק מוטל הנטל להוכיח כי אין בידיו ביטחונות מספיקים לכיסוי מלוא מסגרת האשראי שעליה הוסכם בינו ובין הלקוח ולגישתו לא הרים הבנק במקרה דנן את הנטל המוטל עליו בהקשר זה ולא הראה כי המשיבה 5 לא העמידה לזכותו ביטחונות לכיסוי מסגרת האשראי המוסכמת (220,000 ש"ח).
כמו כן דחה בית המשפט את טענת הבנק, לפיה לא ניתן לעקל את יתרת הזכות במטבע-חוץ של המשיבה 5 בשל זכותו לקזז יתרה זו כנגד יתרת החובה השקלית שבחשבון. בית המשפט קבע בהקשר זה כי בתשובתו להודעת העיקול מיום 23.10.2008 לא ציין הבנק את דבר קיומה של היתרה במטבע-חוץ וכי תשובתו הלאקונית באותו מועד, לפיה "אין כספים לעיקול", אינה עומדת בסטנדרטים שניתן לצפות להם ממוסד בנקאי ודי בה כדי לדחות טענה זו על הסף. טענת הקיזוז נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי גם לגופה ונקבע כי זכותו הנטענת של הבנק לקזז את היתרה במטבע-חוץ כנגד יתרת החובה השקלית אינה קמה במקרה דנן, שכן בפועל נמנע הבנק מלבצע את הקיזוז לאחר שקיבל את הודעת העיקול ואף התיר למשיבה 5 להגדיל את יתרת החובה בחשבונה השקלי. אשר לטענת הבנק לפיה מדובר למעשה בחשבון אחד שיתרתו שלילית ציין בית המשפט כי טענה זו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים ועל כן דינה להידחות.
4. בית המשפט המחוזי אישר, אפוא, את הטלת העיקול הזמני על יתרת מסגרת האשראי הבלתי מנוצלת בחשבונה של המשיבה 5 בסך של 116,224 ש"ח וכן על יתרת הזכות במטבע-חוץ בסך של 7,563 דולר. בנוסף, חייב בית המשפט את הבנק לשלם למשיבים הוצאות בסכום של 40,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
מכאן הערעור שבפנינו.