ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת בלהה טולקובסקי) מיום 11.12.05 (ת"א 25458/04) שבו דחה בית המשפט על הסף, מחמת התיישנות, תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבות.
1.
רקע
(א) המערערת היא קופת חולים כמשמעותה ב
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן: "
החוק") שנתנה שירותי בריאות לאחד מחבריה - מר רוני שפילמן (להלן: "
הניזוק"), בקשר עם פגיעה שנפגע בתאונה עצמית עת רכב על אופניו ביום
2.10.92 ברחובות תל אביב והתנגש במעקה בטיחות (להלן: "
התאונה"). סמוך לאחר התאונה אושפז הניזוק בבית חולים ומאז ואילך קיבל מהמערערת שירותים רפואיים הכוללים, בין השאר, אשפוז, טיפולי רופאים, תרופות ובדיקות.
(ב) בשנת
1994 הגיש הניזוק תביעת נזיקין נגד המשיבות דנן (עירית תל אביב יפו ומבטחתה בביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים - כלל חברה לביטוח בע"מ) בטענה לרשלנות של עיריית תל אביב בקשר עם ליקוי במעקה הבטיחות שהיה מוצב בדרכו ושבו התנגש. ביום
28.1.99 קבע בית המשפט, בהסכמת הצדדים שם, שהאחריות לתאונה רובצת על הניזוק ועל עיריית תל אביב בחלקים שווים.
(ג) בתביעה שהגישה המערערת לבית משפט קמא ביום
1.3.04 היא תבעה מהמשיבות הטבה של "הוצאות רפואיות" שבהן נשאה על פי חובתה שבחוק (סעיף 21) במתן שירותי בריאות לניזוק. סכום ההוצאות הרפואיות שהוציאה המערערת, לפי האמור בכתב התביעה (סעיף 22), היה כ- 90,000 ש"ח, אך "
נוכח מגבלות חוק ההתיישנות" (סעיף 23 לכתב התביעה) הגבילה המערערת את תביעתה לאותן הוצאות שהוציאה בתקופת 7 השנים שקדמו ליום הגשת התביעה, והעמידה את סכום התביעה על כ- 82,000 ש"ח (כולל ריבית והפרשי הצמדה). המערערת הוסיפה וביקשה מבית המשפט
סעד הצהרתי שעל המשיבות לשאת בכל הוצאה שתוציא בעתיד למתן שירותים רפואיים לניזוק בקשר עם הפגיעות שנפגע בתאונה.
(ד) המשיבות עתרו לבית משפט קמא (בש"א 163750/05) בבקשה לדחייה על הסף של התביעה מחמת התיישנות. בין השאר טענו המשיבות שמדובר בתביעת תחלוף שהוגשה יותר מ-7 שנים לאחר התאונה, שמועד התאונה הוא מועד לידתה של עילת התביעה, ושאין לראות בכל תשלום ותשלום שנשאה בו המערערת, אגב מתן השירותים הרפואיים לניזוק, משום עילת תביעה עצמאית וחדשה שכן כל שירותי הבריאות הם תולדה של הנזק שנגרם בתאונה והוליד את עילת התביעה.
בסעיף 7 לבקשתן אמרו המשיבות:
"
בהעדר טענה לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נותרה למעשה מחלוקת אחת והיא האם כל טיפול שניתן לנפגע על ידי המשיבה- מקים עילת תביעה נפרדת, כטענתה, אם לאו, כאשר לטענת המבקשות- העילה הינה האירוע התאונתי מיום 2.10.92, והטיפולים הרפואיים הינם תולדה של אותה עילה ואינם מהווים עילה עצמאית כשלעצמם."
(ה) המערערת השיבה לבקשה וטענה, בין השאר, שעילת התביעה, שקמה לה עם מתן שירותי הבריאות לפי הוראת סעיף 22 לחוק, היא עילה עצמאית, נפרדת מעילות התביעה של הניזוק, ושמועד אירוע התאונה אינו רלוונטי לתביעתה כלל. לטענתה "
השכל הישר, עקרונות היסוד של דיני הנזיקין, תכלית חוק ביטוח בריאות ולשונו, עקרונות מוסד ההתיישנות, מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות ובהתאם גם דעת המלומדים והפסיקה בשאלה פרשנית זו - כולם כאחד תומכים בעמדת ה[מערערת
] לפיה עילת התביעה עפ"י סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות קמה עם ביצוע ההטבה, דהיינו עם מתן הטיפול הרפואי ע"י קופות החולים" (ס' 5 לתשובת המערערת בבית משפט קמא). ועוד הוסיפה המערערת וטענה "
מהקביעה כי זכות השיפוי הינה צופה פני עבר בלבד, עולה בהכרח כי תביעת השיפוי קמה עם מתן כל אחד מהטיפולים הרפואיים. הטיפולים הרפואיים הנובעים ממקרה נזק, הינם על פי טבעם ואופיים נמשכים על פני שנים רבות. במקרים רבים מועד תחילת הטיפולים ראשיתו רק זמן רב לאחר מועד קרות הנזק. במקרים אחרים נדרשת קופת החולים להעניק טיפולים כירורגיים, טיפולים תרופתיים, טיפולים נפשיים, טיפולי מעקב ובקרה וכיו"ב במשך שנים רבות וארוכות " (ס' 9 לתגובה).
2.
פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, אגב סקירה וניתוח של החוק והפסיקה, הגיע למסקנה שזכותה של המערערת מכוח סעיף 22 לחוק היא "
זכות סוברוגטיבית בעלת מאפיינים מיוחדים" (סעיף 6 לפסק הדין), דהיינו שמדובר למעשה בהעברת זכות התביעה של הניזוק בכל הנוגע להוצאות לטיפול רפואי, אל המיטיב הנכנס בנעליו, שעל כן כל טענה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדת לו גם כלפי המיטיב, לרבות טענת התיישנות. בית המשפט בחן והשווה לענייננו את זכות השיפוי העומדת למוסד לביטוח לאומי (להלן: "
המל"ל") בגין גמלאות ששילם למי שניזוק, המותנית בהוכחת אשם של המזיק, ועמד על היותה זכות תחלוף "טהורה" שעילתה נולדת במועד קרות הנזק, כאשר המועד שבו נודע למל"ל על זכותו כלפי המזיק אינו רלוונטי להארכת תקופת ההתיישנות (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). בית המשפט הוסיף ועמד על המאפיין המיוחד של תביעת שיפוי של קופת חולים, דהיינו, שאין הגנת ההתיישנות חלה במערכת היחסים שבין קופת חולים לבין ניזוק. בית המשפט סבר שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, בדבר התיישנות שלא מדעת, מסדיר את נושא ההתיישנות לגבי זכותה של קופת חולים, שבהיותה זכות סוברוגטיבית נולדת ביום אירוע הנזק, אף על פי שקופת חולים עשויה להיוודע עליה רק לאחר זמן. הסדר זה מביא לדחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו נודעו לקופת חולים העובדות המקימות לה את עילת התביעה. בית המשפט סבר שסעיף 8 האמור מאזן בין זכותה של קופת חולים להטבת הוצאותיה לבין זכותו של המזיק שלא להיות חשוף לתביעות לשנים ארוכות.
(ב) בבואו ליישם את הדברים על ענייננו מצא בית המשפט שהמערערת ידעה על אירוע התאונה סמוך ליום אירועה (2.10.92), שהרי באותו יום אושפז הניזוק בבית החולים והמערערת נשאה בהוצאות הטיפול הרפואי בו, כשם שנשאה בהן לאחר מכן, בשנת 1993 ובשנים שלאחריה. המערערת גם לא טענה לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הואיל והתביעה הוגשה בשנת 2004, יותר מ-11 שנים לאחר אירוע התאונה, החליט בית המשפט לדחותה מחמת התיישנות.
3.
הטיעונים בערעור
(א) לפנינו חזרו שתי בעלות הדין על טענותיהן בבית משפט קמא, תוך שהמערערת גורסת שהשאלה שעמדה לפני בית משפט קמא הייתה "שאלה משפטית מובהקת אשר נסובה סביב הגדרת עילת התביעה לפי סעיף 22 לחוק, לצורך קביעת המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות" (סעיף ד' עמ' 2 לעיקרי הטיעון). המערערת טוענת שהמועד שבו נולדה עילת התובענה אינו המועד שבו אירעה התאונה, ושעילת התביעה שלה נולדה רק עם מתן השירותים הרפואיים דהיינו הטבת נזקו של הניזוק. לדעתה שאלת ההתיישנות בענייננו אינה צריכה להיגזר מהגדרתה של התביעה כתביעת תחלוף, כי לא היה כל צורך להגדיר את מהות התביעה, אם כתביעת תחלוף אם כתביעה בעילה עצמאית, ובכל מקרה תביעתה של המערערת היא תביעה בעילה עצמאית המיוסדת על הוראה סטטוטורית (סעיף 22 הנ"ל). בקשר לכך המערערת טוענת שלא היה מקום להשוואה שערך בית המשפט בין תביעת השיבוב של המל"ל, על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, לבין התביעה דנן, מפני שמאפייניהן של שתי התביעות שונים. ועוד המערערת טוענת שבית משפט קמא טעה בסוברו שסעיף 8 לחוק ההתיישנות מאזן כיאות בין זכותה של קופת חולים לתבוע את הוצאותיה להטבת הנזק מהמזיק לבין זכותו של המזיק לצמצום תקופת חשיפתו לתביעות.
(ב) המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו וגורסת שתביעת המערערת היא תביעת תחלוף בעלת מאפיינים מיוחדים ודינה כדין כל תביעה אחרת של מיטיב. המשיבה סבורה שההסדר של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאזן כראוי בין זכויות קופת חולים לבין זכויות המזיק, מה עוד וכפי שסבר בית משפט קמא, בדרך כלל עומדת לקופת חולים האפשרות לתבוע את הטבת נזקיה ולבקש הצהרה על זכותה לגבי שירותים רפואיים שתיתן בעתיד.
4. דיון והכרעה
(א) השאלה המשפטית שמניחה המערערת לפתחנו באשר לסיווגה של זכותה, אם כתביעת תחלוף אם כתביעה עצמאית מכוח עילה סטוטורית, היא אכן שאלה נכבדה. בפרשת ע"א 5557/95
סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) (להלן: "
סהר נ' אלחדד") מצא בית המשפט (מפי כב' השופט אור) שהזכות היא זכות תחלוף, אלא שפסק דין זה עסק במערכת היחסים שבין המזיק לבין הניזוק, ואילו קופת חולים, שהייתה המיטיבה שם, לא הייתה צד להליכים המשפטיים כלל. ואכן, בעניין אחר שבא לפני בית המשפט העליון, שבו נדונה מערכת היחסים שבין מבטח לבין קופת חולים (לפי
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) נמנע בית המשפט
במפורש מלהחליט בדבר סיווגה של הזכות, והשאיר את הסוגיה בצריך עיון (רע"א 7817/99
אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז (3) 49 (2003) להלן: "
אבנר נ' מכבי"). בית משפט קמא עמד על פסק הדין בפרשת אבנר נ' מכבי והביא את דברי הנשיא ברק (שעמו הסכים השופט טירקל) שהזהיר בפני הכרעה בשאלה זו כדלקמן:
"
משהגעתי לתוצאה זו אבקש להשאיר בצריך עיון את קביעותיה של השופטת שטרסברג
-כהן לעניין סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופת החולים מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. מדובר בסיווג שהשלכותיו מרחיקות לכת לאור העובדה שפריט ההוצאות בטיפולים רפואיים הוא 'פריט נזק שאליו נזקק בית
-המשפט כמעט בכל תביעת נזיקין על נזקי גוף' (ע"א 5557/95 הנ"ל, בעמ' 736).
הקביעה כי זכותה של קופת חולים להיפרע מהמזיק מכוחו של סעיף 22 לחוק היא זכות תחלוף, אינה נקייה מספקות לאור המאטריה של ביטוח הבריאות הממלכתי השונה מדיני הביטוח הכלליים (מ' יפרח, ר' חרל"פ ששון - דיני ביטוח, בעמ' 64). להכרעה בשאלה אם לפנינו זכות תחלוף או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים, יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. בין אלה ניתן למנות את שאלת נפקותו של מעשה
-בית
-דין בין הצדדים, שאלת ההתיישנות ועוד (י' אליאס דיני ביטוח (כרך ב), בעמ' 566-562). השלכות אלה הן בעלות תחולה כללית החורגת מתחומי המקרה הנדון, לכן נוכל להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא."
ראו גם דנ"א 4194/03
קופת חולים מכבי נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, תק-על 2004(1) 2706 (2004).
אנו סבורים שגם בענייננו אין אנו צריכים להכריע באותה שאלה, לפחות במצב הדברים דהאידנא, שבו אנו סבורים שדין התביעה היה לדחייה על הסף, בין אם תסווג זכות התביעה כתביעת תחלוף ובין אם תסווג כתביעה עצמאית. ננמק את דברינו: