פסק-דין בתיק ע"א 11270-07-11

א.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) מיום 25.5.11 בתיק אזרחי 8041/08, לפיו נדחתה תביעתו של המערער, דוד רפאילוב (להלן: "המערער") לפיצוי כספי עבור המחוברים שהקים במקרקעין שבבעלות המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") בחלקות מס' 8-10, גוש 10200, אור עקיבא (להלן: "המקרקעין").

ב.         תביעתו של המערער הוגשה ביחד עם תביעתו של המשיב מס' 2, שלמה ישהייב, שאף הוא תבע מן המשיבה פיצוי כספי בגין המחוברים שהקים במקרקעין הנ"ל, וגם תביעתו נדחתה בבית משפט קמא.

ג.          כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, המערער כמו גם המשיב מס' 2, הם אנשים קשי יום, ובמועדים הרלוונטיים הם התגוררו בחלקים מסויימים מן המקרקעין הנ"ל, הקימו עליהם מחוברים ועבדו במקום לפרנסתם.

ד.         הערעור המונח בפנינו הינו של המערער בלבד, אשר בהתאם למפורט בפסק הדין של בית משפט קמא הוא מחוסר בית, והחל להתגורר באוטובוס שהוצב במקרקעין, ולא היה בשימוש. בהמשך, הוענק האוטובוס על ידי בעליו למערער ללא תמורה (בשנת 2004).

ה.         המערער הקים במקרקעין עסק לתיקון מזגנים בו עבד לפרנסתו.

ביום 4.7.07 ערך פקח מטעם המשיבה (העד יגאל גרשון) סיור במקרקעין ובעקבותיו נדרש המערער לפנות את המקום, אך לא נענה לדרישה.

ביום 23.9.07 הגישה המשיבה תביעת פינוי כנגד המערער והמשיב מס' 2 לסילוק ידם מן המקרקעין (ת.א. 16722/07 שלום חיפה), ובהתאם להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 25.5.08 היה עליהם לפנות את המקרקעין, אם כי הפינוי נדחה למשך 12 חודשים.

ו.          במסגרת התביעה הכספית שהגישו המערער והמשיב מס' 2 מינה בית המשפט מטעמו את השמאי מאהר ח'ורי לאומדן שווי ההשקעות של התובעים במקרקעין. בחוות דעתו מיום 23.6.10 העריך השמאי את שווי המחוברים בכל הנוגע למערער בסכום של 82,000 ש"ח.

ז.          טענת המערער (וכן של המשיב מס' 2) בבית משפט קמא היתה שהם החזיקו במקרקעין במשך שנים מספר תחת עיניה הפקוחות של המשיבה, הקימו מחוברים במקום, והשביחו את המקום, מבלי שנדרשו לפנות את המקרקעין, ומבלי שהיתה התנגדות למהלכיהם.

לפי עמדתם ניתנה להם רשות מכללא להחזיק ולהשתמש במקרקעין, ומשבוטלה הרשות זכאים הם, לטענתם, לפיצוי על השקעותיהם לפי האומדן של שמאי בית המשפט.

עוד טענו התובעים שהם זכאים לפיצוי על השקעותיהם במקרקעין גם מכח סעיפים 21+22  לחוק המקרקעין, התשכ"ט  - 1969.

ח.         לעומתם טענה המשיבה, שהתובעים מפרים ברגל גסה את החלטות בית המשפט לפינוי המקרקעין, מה גם שהמערער הודה בחקירתו הנגדית כי פלש שוב למקרקעין לאחר שפונה מן המקום (עמ' 23 לפרוט, ש' 17-20).

עוד טענה המשיבה שלא ניתנה רשות כלשהיא לתובעים להשתמש במקרקעין, לא בכתב ולא בעל פה. המשיבה התנגדה לפלישת התובעים, ומשנתגלה לה הדבר היא פעלה לסילוקם.

עוד טוענת המשיבה, לחלופין, שאפילו תאמר כי ניתנה לתובעים רשות להשתמש במקרקעין, הרי עסקינן ברשות ללא תמורה שהמשיבה רשאית לבטלה בכל עת והיא אינה מזכה את התובעים בפיצוי כלשהו, מה גם שהם הקימו את המחוברים ללא היתר כדין.

גם משיקולי מדיניות, ועל מנת שלא ייצא חוטא נשכר, אין להעניק סעד כספי למי שפלש למקרקעין ועשה דין לעצמו. 

ט.         לאחר ששמע את ראיות הצדדים קבע בית משפט קמא בפסק דינו שאין ליתן אמון בגירסת המערער כאילו נתן לו נציג המשיבה הסכמה בעל-פה להשתמש במקרקעין.

לפי קביעת בית משפט קמא המדובר בטענה כבושה, שלא נזכרה בתצהיר העדות הראשית, ומכל מקום הטענה הועלתה בעלמא מבלי לפרט מתי נאמרו הדברים ומיהו בדיוק  הנציג שנתן את ההסכמה, כביכול.

י.          בית משפט קמא הנחה עצמו בהתאם לפסיקה הנוהגת ודן בשאלה האם נתנה המשיבה למערער ו/או למשיב  מס' 2 רשות מכללא לעשות שימוש במקרקעין.

מעיון בראיות שהובאו בפניו קבע בית משפט קמא, כי בתצהירו של המערער הוא מצא בליל של גירסאות ביחס למועד בו הוצב האוטובוס במקרקעין, וכן ביחס למועד שבו החל המערער להתגורר בו.