1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים מיום 17.6.07 (כב' השופט ר' יעקובי), בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975.
2. לטענת המערערת, היא נפגעה בתאונת דרכים בהיותה הולכת רגל ממכונית שהמשיבה 1 (להלן: "
הנהגת") נהגה בה. לטענת המשיבות, המערערת נפלה על הכביש תוך כדי ריצה לכיוון תחנת אוטובוס ומבלי שהיה מגע פיזי בינה לבין מכוניתה של הנהגת. מכאן, שבמוקד המחלוקת בין הצדדים הייתה השאלה, האם מדובר ב"תאונת דרכים", כמשמעותו של מונח זה על-פי החוק הנ"ל.
3. בית-משפט השלום סקר בפסק דין מפורט ושקול את מכלול הראיות שהובאו לפתחו בשאלה שבמחלוקת. מדובר בנתונים רבים שלא תמיד התיישבו זה עם זה, חלקם תמכו בגרסת המערערת וחלקם האחר תמכו בגרסת המשיבות. בית המשפט אף התיר למערערת להציג ראיות בשלב הסיכומים, ובכך אפשר לה לבסס את טענותיה ובכלל זה להגיש חוות דעת של מומחה רפואי, שממנה ביקשה המערערת להסיק שאכן מדובר בתאונת דרכים (בהתחשב באופי הפגיעה בגופה). בעקבות מהלך זה הוגשה גם חוות דעת נגדית ואף מונתה מומחית מטעם בית המשפט.
4. תחילה סקר בית-משפט קמא בפסק-דינו את הראיות שהוגשו עובר לשמיעת הסיכומים שבמהלכם ניתן היתר להבאת ראיות נוספות. ראיות אלה כללו את עדות המערערת, עדות הנהגת, עדות נהגת שנסעה ברכב מאחורי רכבה של הנהגת ואשר כונתה בפסק הדין "השוטרת" וכך תכונה גם על ידינו, עדות שוטר שהגיע למקום האירוע ומסמכים מתיק המשטרה.
5. בית המשפט פירט בפסק הדין את השיקולים שהביאו אותו להעדיף את גרסת המשיבות על פני גרסת המערערת, ובכלל זה עקביות גרסתה של הנהגת, לעומת חוסר עקביות וסתירות בגרסתה של המערערת, וכפועל יוצא מכך, מסקנה בדבר מהימנותן. כמו כן, תמך בית המשפט את מסקנתו בעדותה של השוטרת, שלכל הדעות היא עדה אובייקטיבית, שאין לה ענין בתוצאות ההתדיינות. בגדר כך התייחס בית המשפט גם לראיות שאינן תומכות לכאורה בגרסת המערערת, כגון זכרון הדברים שערך השוטר אשר הגיע למקום האירוע, והסביר מדוע אין בכוחן של ראיות אלה להטות את הכף.
6. בית המשפט התייחס בהמשך פסק הדין לחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר מיכל עמית-כהן, אשר ציינה בחוות דעתה, כי בהתחשב במיקום השבר ברגלה הימנית של המערערת, ניתן לקבוע, כי השבר היה יכול להיגרם מחבלת פגוש, ובלבד שמדובר במהירות רכב איטית מאד או במצב בלימה סופי. יצוין, כי על פי חוות דעתה של ד"ר עמית-כהן, השבר היה יכול להיגרם גם כתוצאה ממעידה. לענין זה ציין בית המשפט, כי האפשרות שרכב הנהגת היה במהירות איטית מאד או במצב בלימה סופי, אינה מתיישבת עם גרסתה של המערערת, שבתחילה ציינה כי הנהגת ביצעה פניית פרסה ולאחר מכן שינתה את גרסתה לפנייה חדה שמאלה. מטיעוניו של בא כוח המערערת לפנינו עלתה גרסה נוספת, לפיה הנהגת נסעה 2-3 מטר לכל היותר ממצב של עמידה עד שפגעה במערערת. יצוין, כי אך מובן הוא ששינויי גרסאות אלה מקשים על קבלת גרסת המערערת כגרסה המהימנה ובעלת המשקל.
7. בא כוח המערערת פירט בהרחבה ובבהירות רבה את טענותיו כנגד פסק הדין. בטיעוניו בעל פה התמקד עו"ד לבנון במספר עניינים אותם ביקש להדגיש והמצדיקים לטעמו את קבלת הערעור: העובדה שהשבר ברגלה של המערערת היה בגובה 42 ס"מ כגובה הפגוש הקדמי של רכב הנהגת; העובדה שהמערערת היתה מוטלת על הכביש בצמוד לפגוש הקדמי של רכב הנהגת; העובדה שפגיעותיה של המערערת היו לאורך כל צד ימין של גופה ולא רק ברגלה (מה שמצביע על כך שהיא אכן הוטחה על מכסה המנוע של רכב הנהגת, כטענתה); חוסר האפשרות של השוטרת לראות את השטח שלפני הפגוש הקדמי של רכב הנהגת, שהוא "הזירה" של הפגיעה ברגלה של המערערת; העובדה שהנהגת לא מסרה גרסה במקום האירוע לשוטר שהגיע למקום והמסקנות שיש להסיק מחוות דעתה של ד"ר עמית-כהן, שהן, על-פי הטענה, שונות מן המסקנה שבית המשפט הסיק מחוות דעת זו. בא כוח המערערת ציין, כי לסוגיות הנ"ל לא ניתן מענה בפסק הדין או שלא ניתן להן מענה הולם.
8. בחנו את מכלול טענות המערערת, תוך שימת דגש על הסוגיות המפורטות לעיל, והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ביסודו של דבר מזמין אותנו בא כוח המערערת להתערב בממצאי עובדה אליהם הגיע בית המשפט, כאשר אגב כך הוא גם קבע ממצאי מהימנות. לא היתה לנו ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, ובכלל זה מהמערערת, מהנהגת, מהשוטרת ומהשוטר שהגיע למקום האירוע, שעדויותיהם היוו בסיס עיקרי למסקנותיו של בית משפט קמא. במובן זה, גם אם יש ממש בטענה זו או אחרת של המערערת מבחינת הערכת משקל ראיה כלשהי, הרי שהמכלול כולו עודנו נוטה במאזן ההסתברויות לטובת המשיבות.
9. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה, אלא במקרים יוצאי דופן, ובמקרה דנן ראוי להדגיש במיוחד, כי אותות האמת היו לנגד עיניו של בית משפט קמא, ואינם לנגד עינינו. בית המשפט לא התעלם מנתונים המכרסמים בגרסת המשיבות, אך השכיל להתמודד איתם, ובכל מקרה, כפי שציינו, המאזן הכולל נותר בעינו, וזאת לאחר שבית המשפט העניק למערערת כל הזדמנות להציג בפניו את ראיותיה וטענותיה במלואן.
10. לענין גובה השבר ביחס לגובה הפגוש - נתון זה, גם אם הוא יכול לחזק במשהו את עמדת המערערת, אינו מטה את הכף ואין בכוחו, כשלעצמו, להוכיח את טענותיה. יש לזכור, כי מדובר בפגוש שרוחבו כ- 15 ס"מ, כך שקיים מרווח גדול יחסית של אפשרויות פגיעה ברגל, והמיקום המדויק של הפגיעה אינו בעל משמעות קריטית. מה גם, שהמערערת לא היתה עקבית לגבי גובה העקבים של נעליה.
11. לענין זה, כמו גם לעניינים הבאים, יצוין, כי הדיון הפרטני בנתון זה או אחר איננו יכול לבוא במקום ראייה כוללת של מכלול הראיות, לרבות ממצאי מהימנות ומתן משקל יחסי לכל אחת מן הראיות, כפי שעשה בית-משפט קמא. ב"כ המערערת בחר להבליט שורה של נושאים, שלטענתו פסק הדין לא התמודד עמם כראוי, ובעשותו כן זנח אותם נושאים שבית המשפט התייחס אליהם כמקימים ומחזקים את גרסת המשיבות. לעניין זה, טענת המערערת, לפיה הייתה לפני בית המשפט ראיה, ממנה היה צריך להסיק כי השוטרת לא הייתה יכולה לראות את הפגיעה ברגליה של המערערת, מתעלמת מכך שלגרסת המערערת היא נפלה על מכסה המנוע של רכב הנהגת, ומהלך כזה לא הייתה כל מניעה לראות ממושבה של השוטרת ברכבה. כמו כן, גם אם שדה הראייה של השוטרת מטבע הדברים היה מוגבל, הרי שבמה שקשור לצעידתה הנמהרת של המערערת על הכביש עובר לנפילתה, לא הייתה אמורה להיות מגבלה ממשית בשדה הראיה.
12. כאמור, המערערת מבקשת לחזק את גרסתה בכך שהיו ראיות, לפיהן הייתה מוטלת על הכביש בצמוד לפגוש של רכב הנהגת. עניין זה מוסבר בעדותה של הנהגת (עמ' 14 לפרוטוקול): "אני ראיתי אותה כאשר היא החלה ליפול ועצרתי את רכבי כשהיא הייתה שרועה על הקרקע, על מנת לא לעלות עליה עם האוטו". יש בכך הסבר למיקום המערערת ביחס לרכבה של הנהגת.
13. העובדה שהמערערת נפגעה באיברים שונים בצידו הימני של גופה, אמנם עולה בקנה אחד עם גרסתה, אך אינה שוללת את הגרסה שהועדפה על-ידי בית המשפט.
14. בית המשפט גם נתן דעתו לעובדה שהנהגת לא מסרה על אתר, לשוטר שהגיע למקום האירוע, גרסה באשר להתרחשויות שהביאו לפגיעה במערערת. בית המשפט פירט את עמדתו בעניין זה בסעיף 41 לפסק הדין, ומסקנתו מבוססת, בין היתר, על ממצאי מהימנות ביחס לגרסה שמסרה הנהגת בנדון. נוסיף, כי גם על-פי שורת ההיגיון לא ניתן לשלול את התנהגות הנהגת בעת האירוע, במיוחד עת מדובר במי שלא הייתה מעורבת בפגיעה במערערת, אין לה מפני מה לחשוש, והיה ברור מלכתחילה שתמסור את גירסתה המלאה - היא והשוטרת - במועד קרוב בתחנת המשטרה. בדומה לכך, אין מקום להתערב בממצאי בית המשפט בשאלה, כיצד השוטר רשם בזיכרון הדברים שהנהגת מסרה לו שפגעה במערערת.
15. כאמור לעיל, חוות-דעתה של ד"ר עמית-כהן, שלפיה השבר ברגלה של המערערת היה יכול להיגרם מפגיעת פגוש, מניחה, כי הרכב הפוגע היה בעצירה או בנסיעה איטית ביותר, ואילו הגרסאות העובדתיות השונות שנמסרו על-ידי המערערת (למעט הגרסה שהועלתה בטיעונים לפנינו), אינן מתיישבות עם אופן נסיעה שכזה.
16. ב"כ המערערת מבקש מאיתנו להתעלם, או לא לתת משקל, לאמירות מסוימות של המערערת (כגון האמור בתצהירה, לפיו הרכב שפגע בה ביצע פניית פרסה; כגון הסתירות בנוגע לנעליים שנעלה במועד התאונה, כמפורט בסעיף 34 לפסק הדין; וכגון אופן חצייתה את הכביש בזהירות, כפי שנאמר בהודעתה במשטרה ב/2). למותר לציין, כי מבין כל העדים שהעידו בבית המשפט, הייתה המערערת בעלת העניין העיקרית בתוצאות המשפט, ולפיכך, להתבטאויותיה בהזדמנויות שונות יש משמעות ונכון ליתן להן משקל, כפי שעשה בית-משפט קמא. לא נכון יהיה להקל ראש בהתבטאויות אלה - בין שנעשו בעל-פה, וקל וחומר שנעשו בתצהיר - ולאיין את המשמעות הטבעית שלהן, בנימוקים של חוסר תשומת לב, אי ידיעת שפה וכו'.
17. אין אנו רואים לנכון לחזור על מכלול שיקוליו של בית-משפט קמא, המפורטים היטב בפסק הדין. יוטעם, כי די לבית המשפט לקבוע את מסקנתו על-פי מאזן ההסתברויות, כך שגם אם נתון זה או אחר אינו תומך בגרסת המשיבות, אין בכך כדי להטות את הכף. מדובר בערעור עובדתי מובהק, שעל מנת להביא לכך שערכאת הערעור תתערב בממצאי הערכאה המבררת, אין די בטענות שנשמעו מפי המערערת, שכן לא עלה בידה לקעקע את הבסיס שביסוד מכלול ממצאיו של בית המשפט.
הערעור נדחה.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בערכאה זו.