פסק-דין בתיק ס"ע 39649-09-10

1.         בפנינו תביעתם של ליאור מויאל וירדן פרץ (להלן:" התובעים"), נגד הנתבעת לתשלום הפרשי שכר עבודה בגין אי תשלום שכר מינימום, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה שנתית, החזר הוצאות נסיעה, דמי הבראה ופיצוי בגין הפרת סעיפים 24-26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958.

2.         הנתבעת היא חברה המפעילה אולמות שמחה בדימונה.

3.         התובע 1 הועסק אצל הנתבעת כמלצר החל מ- 12/08 ועד ל- 1/10.

4.         התובע 2 הועסק אצל הנתבעת כעובד מטבח החל -5/09 ועד ל-2/10.

5.         התובעים היו בעת עבודתם בנתבעת קטינים ועל תנאי העסקתם חלים, בין היתר, הוראות חוק עבודת הנוער, התשי"ג- 1953.

6.         על הצדדים חלים הוראות צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים בישראל.

תמצית טענות התובעים

7.         התובעים טענו כי הנתבעת העסיקה אותם שעות מרובות מבלי לשלם להם שכר מינימום. נטען כי התובעים הועסקו בממוצע ב-4 "אירועים" בשבוע ולעיתים יותר, כשבכל אירוע עבדו סך של כ-9 שעות, היינו מהשעה 17:30 ועד לשעה 02:30 לפנות בוקר כשלעיתים רבות העבודה הסתיימה אף בשעה מאוחרת יותר. התובע 1 השתכר סך של 70 ש"ח לערב, היינו סך של 7.7 ש"ח לשעה בעוד ששכר המינימום באותה העת לנער בגילו עמד על סך של 15.58 ואח"כ 16.69 ש"ח לשעה. לפיכך תבע הפרשי שכר עבודה בשיעור 17,807.84 ש"ח בגין כל תקופת עבודתו ובהתאם לחישוב המוערך שפורט בתביעתו.

            התובע 2 השתכר סך של 80 ש"ח לערב , היינו סך של 8.8 ש"ח לשעה בעוד ששכר המינימום לנער בגילו היה גבוה יותר. לפיכך תובע הפרשי שכר עבודה בגין תקופת עבודתו בסך של 11,017.6 ש"ח בהתאם לפירוט בכתב תביעתו.

8.         נטען כי הנתבעת אף לא העניקה לתובעים ימי חופשה בתשלום לפי חוק חופשה שנתית ואף לא העניקה להם את פדיונם עם סיום העבודה אצלה.

9.         עוד נטען כי הנתבעת לא שילמה לתובע 1 פדיון דמי הבראה חרף העובדה כי השלים שנת עבודה אחת.

10.        לטענת התובעים הנתבעת אף לא שילמה לתובעים החזר הוצאות נסיעה.

11.        עוד טענו התובעים כי הנתבעת לא נתנה לעובדים "הודעה לעובד" כעבור 7 ימים ממועד תחילת עבודתם כנדרש על פי חוק הודעה לעובד, התשס"ב-2002. עוד נטען כי התובעים הועסקו מבלי שהתבצע רישום מסודר של הימים ושל שעות העבודה שלהם כפי שעולה מהוראות תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר הדורש אמצעים מכניים או אלקטרוניים או את חתימת העובד ואישורו. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת אף לא מסרה להם תלושי שכרם במהלך כל תקופת עבודתם ולכן תובעים פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן:" חוק הגנת השכר").

תמצית טענות הנתבעת

12.        הנתבעת טענה כי תביעתם של התובע אינה מבוססת אלא נשענת כולה על הערכות ואומדנים שכן בהתאם לריכוז ופירוט מועדי המשמרות של התובעים ב"בונים" שצורפו לכתב הגנתה, עולה כי התובע 1 עבד בסה"כ 71 אירועים והתובע 2 בסה"כ 69 אירועים ולא כפי שנטען על ידם. עוד נטען כי שעות עבודתם של התובעים באירועים בשעות הצהריים היו בין השעות 14:30-18:00 ובאירועי ערב מהשעה 18:45- 24:00 , כשהתובעים זוכו בתשלום בגין 5 שעות עבודה. עוד נטען כי במקרים נדירים בהם סיימו התובעים את עבודתם בשעה 01:00 לפנות בוקר הם קיבלו תוספת של חצי בון (תוספת של 2.5 שעות). משכך נטען כי התובעים אינם זכאים להפרשי שכר שכן שכרם שולם להם במלואו.

13.        עוד נטען בהקשר זה כי בתלושי שכרם של התובעים נפלה טעות סופר בכל הנוגע לגובה שכרם השעתי של התובעים וכי הסכום שצוין בתלושים אינו נכון שכן התובעים קיבלו שכר שעתי גבוה יותר. הטעות נובעת מכך שלא הוגדרו בתלוש השכר "שעות תקן" ולכן התוכנה חישבה בעצמה עפ"י ברירת מחדל כאילו התובעים עבדו 8.58 שעות.

14.        נטען כי אף אחד מן התובעים לא עבד שנה ברציפות ולכן אינם זכאים לפדיון דמי הבראה.

15.        נטען כי התובעים אינם זכאים להחזר הוצאות נסיעה.

16.        הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנתה זכאות התובעים לתשלום פדיון חופשה שנתית.