1. התובע הועסק החל מיולי 2002 עד יולי 2004 בחברה העוסקת בביצוע עבודות ציבוריות. תביעתו זו הוגשה רק ביום 10.7.2011. האם דין תביעתו להידחות על הסף מחמת שיהוי והתיישנות? ככל שנשיב בשלילה על שאלה זו, הזכאי הוא לסעדים הנתבעים בתביעתו?
התשתית העובדתית
2. התובע, מהנדס אזרחי במקצועו, הועסק בתפקיד מהנדס ומנהל עבודה אצל הנתבעת 3, חב' ש.ר. עבודות צנרת ופיתוח (1991) בע"מ (להלן: "החברה"), שהיא חברה שעסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בביצוע עבודות עפר, פיתוח וכבישים. הנתבעים 1-2 הם בעלי המניות בחברה ומנהליה.
3. ביום 25.6.04 פנה התובע לנתבעים 1-2 בכתב והודיע להם על התפטרותו, שלפי המכתב היתה אמורה להיכנס לתוקף ביום 9.7.04. לטענת הנתבעים עבודתו הסתיימה ביום 9.7.04, בעוד שלטענת התובע סיום עבודתו בפועל היה ביום 12.7.04 (ע' 1 לסיכומי התשובה). על פי תלוש שכרו של התובע הוא הועסק 10 ימי עבודה ביולי 2004. על כן, אנו מקבלים את עמדתו בנקודה זו וקובעים כי סיים את עבודתו בחברה רק ביום 12.7.2004.
4. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 10.7.2011. במסגרתו עותר התובע לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ועוגמת נפש. להשלמת התמונה נציין שהתובע זנח בסיכומיו שני רכיבים נוספים שנכללו בכתב התביעה: פיצוי בגין נזקי מיסוי ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.
דיון והכרעה
שיהוי ונזק ראייתי
5. הנתבעים מבקשים מאיתנו לדחות את התביעה, כמקשה אחת, בשל השיהוי הכבד בהגשתה. לטענתם, השיהוי הרב שחל בהגשת התביעה, והעובדה שהוגשה ממש בדקה ה-90 ערב התיישנותה, פגע בציפייתה הלגיטימית של החברה שלא להיתבע ולא להיזקק לראיות הנוגעות לתקופת עבודתו של התובע, והעמיד בפניה קושי ממשי בניהול הגנתה. לשיטתם, עצם הגשת התביעה בעיתוי זה היווה פעולה חסרת תום לב, ומצדיק קביעה שיפוטית לפיה התביעה התיישנה.
6. אין ספק שהתובע, שהגיש תביעתו זו יומיים טרם תום תקופת ההתיישנות, השתהה עד מאוד בהגשתה. במהלך שבע השנים שעמדו לרשותו ממועד סיום עבודתו, הוא פנה, גם לגרסתו הוא, רק פעם אחת לנתבעים 1-2 לתשלום זכויותיו. הנתבעים הכחישו את טענתו כי התובע מסר למי מהם את מכתבו של עו"ד אלפסי מיום 10.7.05 (המכתב צורף כנספח לתצהירו). ואכן, לדעתנו לא עלה בידי התובע להוכיח כי מכתב זה אכן נמסר למי מהנתבעים, לאחר שהוא עצמו הודה שאין בידו אסמכתא לכך (ע' 13, ש' 1 לפרוטוקול). זאת ועוד, איננו מקבלים כאמינה וכמוכחת את טענתו כי בשל תיק גדול שניהל מול בנק המזרחי החל משנת 1994 ועד שנת 2011 הוא לא התפנה להגיש תביעה זו (ע' 13, ש' 10). נעיר בהקשר זה כי טענת התובע כי לעורך דין אלפסי החתום על המכתב לא היה זמן לייצגו בתביעה זו סותרת את טענתו כי עו"ד אחר, עו"ד דרור, הוא שטיפל בעניינו כנגד בנק המזרחי (ראו גם: ע' 13, ש' 20; ע' 14, ש' 8). כמו כן, התובע היה מודע לאי ביצוע הפרשות סוציאליות מלאות לקרן הפנסיה מנוף במהלך תקופת עבודתו שכן הוא עצמו הודה כי "קיבלתי דוחות וראיתי שאין רצף העברות, אני קיבלתי כל שנה דוחות וראיתי שאין רצף העברות" (ע' 16, ש' 22). עוד הודה מפורשות כי היה מודע לסוגיה זו "לקראת סוף העבודה. בערך בחודש יוני יולי, כשכתבתי את מכתב ההתפטרות" וכן בשנת 2005 (ע' 16, ש' 19). עוד עולה מהראיות כי דוחות פנסיונים הונפקו לו כבר ביוני 2004, כלומר, התובע היה מודע היטב לאי העברת הכספים לקרן כבר במועד זה (ע' 18, ש' 2).
7. על אף כל שאמרנו, על פי ההלכה הפסוקה אין מקום לדחיית תביעה כמקשה אחת בשל השיהוי. הנכון לדעתנו הוא לבחון, לגבי כל רכיב תביעה, האם נגרם לנתבעים נזק ראייתי, ומה היקפו של נזק זה:
"אם וככל שהיה במועד הגשת התביעה כדי להשפיע על אפשרות הבאתן של ראיות בידי הצדדים, הרי שניתן ליתן לדבר משקל במסגרת הערכת חומר הראיות ושקילתן" (עע (ארצי) 570/07 טיברמן נ' מקורות חברת מים בע"מ (24.12.2009).
בטרם נפנה לדון ברכיבי התביעה אחד לאחד, נעיר כי על אף שאיננו מקבלים את הטענה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות או שיהוי, אנו סבורים שבמקרה שלפנינו יש מקום שניתן משנה תוקף לטענות הנתבעים בדבר נזק ראייתי שנגרם להם. זאת במיוחד בהתחשב בכך שהתובע עצמו הודה כי כתב התביעה הומצא לנתבעים לאחר תום תקופת ההתיישנות (ע' 14, ש' 14), ולטענתם שלא נסתרה כתב התביעה הומצא להם רק בספטמבר 2011, (ע' 14, ש' 15; ע' 23, ש' 6), דהיינו כחודשיים לאחר חלוף שבע שנים ממועד סיום העבודה.
- אי ביצוע מלא של הפרשות פנסיוניות
8. בכתב התביעה ביקש מאיתנו התובע לפסוק לו פיצוי בגין אי העברת חלק עובד ומעביד לקרן פנסיה מנוף, חרף ניכויים שבוצעו בשכרו עבור כך.
9. הנתבעים טענו כי התובע כלל לא ביסס את עצם זכאותו להפרשות סוציאליות בשיעור הנטען על ידו. הם הוסיפו וטענו כי בסך ההפרשות על פי צו ההרחבה לקרן תגמולים נכללים תשלומים עבור דמי הבראה, חופשה וותק וחגים, שהתובע לא הפחית מתביעתו. הנתבעים הצביעו על כך שמתלושי השכר עולה כי שולמו לתובע מדי חודש סכומים שכונו "פיצויי שווי", שהצטברו בסך הכל לעשרות אלפי שקלים. הם טענו שיש להביא בחשבון לזכותם סכומים אלה, כמו גם רכיבי שכר נוספים ששולמו לתובע שאינם נכללים בשכר הבסיס ממנו נגזרת ההפרשה לפיצויים, ושלא ניתן כיום להוכיח את טיבם המדויק בשל השנים הרבות שחלפו מאז סיום העסקת התובע. לשיטתם, אפילו אם יגיע בית הדין למסקנה כי התובע זכאי לחלק ממה שתבע, יש לקזז מסכום זה את "פיצויי השווי" והסכומים הנוספים שקיבל. עוד לטענתם, לתובע היו מספר קרנות פנסיה אליהן הופרשו עבורו כספים, על פי דרישתו, אולם בשל השיהוי הרב הם אינם יכולים להוכיח טענה זו.
10. נקדים ונאמר כי לדעתנו אין כלל צורך שנדון ברכיב תביעה זה לגופו, שכן מדובר ברכיב תביעה שהתיישן, רובו ככולו. הלכה פסוקה היא כי עילת תביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה נוצרת מדי חודש בחודשו. את ההתיישנות יש למנות שבע שנים אחרונה ממועד הגשת התביעה (עע (ארצי) 1616/04 טיברמן נ' מקורות (26.3.10)), כן ראו דב"ע לט/3-46 פלדון נ' אריגי דן, פד"ע יא (1) 105 (2.12.79)).
11. משכך, תביעה זו באופן עקרוני התיישנה ברובה המכריע, מלבד התביעה בעד יולי 2004 שבו הועסק התובע רק 10 ימים.
12. למעלה מן הנדרש נציין, שאפילו לא הייתה עומדת לנתבעים טענת התיישנות, לא היה בכך כדי להביאנו לפסוק לתובע ברכיב תביעה זה את שתבע. להלן נסביר מדוע:
ראשית התובע לא הגיש לנו (ואף לא טען לקיומו של) הסכם עבודה בינו ובין החברה שהסדיר את זכויותיו כעובד, ובכלל זה זכויותיו לפנסיה. על כן קיים קושי לעמוד על התחייבויותיה של החברה כלפי התובע בעניין זה, ובפרט בהינתן הזמן הרב שחלף;