פסק-דין בתיק ו"ע 37788-12-10

1.     העררים בכותרת עוסקים בשאלת הזכאות להטבות לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן: " חוק ההטבות"), אשר עבר שינויים ותיקונים במסגרת חוק התוכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2008 (תיקון מס' 2 לחוק ההטבות).

2.     העוררים לא נכנסים לגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: " החוק העיקרי") מאחר ועלו לארץ לאחר שנת 1953.  

3.     עררים אלו הוגשו על החלטת הרשות לדחות תביעת העוררים מהנימוק כי לא שהו במחנה ריכוז, גטו או מחנה שעבדו בו עבודות פרך.

4.     העורר, אנדריי סימון, טען בתביעתו ועדותו בפני הוועדה כי נולד בעיר בלאז' שברומניה. בשנת 1941 הגיעו ז'נדרמים לכפר בוסרדה גרנוסה שם התגורר עם משפחתו וריכזו את יהודי הכפרים בעיר בלאז' ברומניה בחצר משפחת הרצלינגר. כאשר בסך הכל הוחזקו בתנאי מעצר כ- 100 משפחות באותה החצר. מחסן העצים שבחצר משפחת הרצלינגר חולק לתאים קטנים ובכל תא חיו בצפיפות איומה כ 3-5 משפחות. הם הוחזקו שם בתנאי עוצר וחוייבו לענוד טלאי צהוב. הוריו נדרשו להתייצב כל יום בתחנת המשטרה בכדי לדווח כי לא ברחו. אביו נלקח בשנת 1942 לעבודות כפייה במחנה בוז'. בעדותו הוסיף כי לאחר זמן מסוים איפשרו להם לעבור לגור במחסן של משפחה יהודית בעיר. מר סימון ציין בעדותו כי הוא היה יחד עם העורר ציטרון בבלאז'.

5.     העורר, אדמונד ציטרון, ציין בתביעתו לרשות כי בשנת 1941 הגיעו אנשי משמרות הברזל - הז'נדרמים לביתו והוא נלקח עם משפחתו לעיר בלאז' שם רוכזו בגטו יחד עם משפחות יהודיות נוספות בתוך מחסן עצים. הז'נדרמים שמרו עליהם שלא ייצאו והייתה עליהם חובה להתייצב כל יום במשטרה. כל יום החל מהשעה 18.00 היה עוצר והיה אסור להם לצאת מהמחסן. כמו כן ענדו טלאי צהוב. אביו נלקח לעבודה במחנה העבודה בוז'. בעדותו בפני הוועדה ציין כי גרו במחסן העצים חצי שנה עד שנתנו להם לשכור דירה בעיירה בלאז' שם היו 4 שנים עד שהשתחררו. בנוסף ציין כי הוא מכיר את העורר אנדרי סימון שכן הם למדו ביחד ב"חדר" בבית הכנסת אשר היה מחוץ למחסן. לעניין זה ציין כי הורשו לצאת מהמחסן לשם לימודים ב"חדר" והמבוגרים הורשו לצאת לשם יציאה לשוק לצורך קניות.

6.     לטענת העוררים בהתאם לפסק הדין בעניין קובנט (ו"ע 676/09) אם יישוב או עיר נכללים ברשימה הגרמנית חזקה כי היה בהם גטו או מחנה מוכר. היות והעיר בלאז' מופיעה כמספר 159 ברשימה ובהעדר גטו אחר בעיר חזקה על כך כי הכללתה ברשימה נובעת מקיומו של מחנה בחצר הרצלינגר. לעניין זה הפנה ב"כ העוררים למקרה דומה שעסק בעיירה טורדה שם הוחלט בסופו של יום ולאחר שהוגש ערעור למחוזי להכיר בעוררים על פי החוק  (ו"ע 13308-06-09, 13303-06-09)

7.     לטענת המשיבה עולה מעדותו של אנדרי סימון כי לא שהה במחנה העבודה לגברים בעיר בלאז' אלא בחצר מפעל עצים אשר אינה מקימה זכאות לפי החוק. עוד טוענת המשיבה כי בהתאם לעדותו של סימון לא היה מחנה עבודה בעיר בלאז' אלא בעיר בוז' המרוחק 40 ק"מ מבלאז'. עוד ציינה המשיבה כי מבדיקה שערכה מול ועידת התביעות עולה כי העורר הגיש תביעה ונדחה.

8.     בהתייחס לעדותו של ציטרון טענה המשיבה כי העורר ציין בעדותו כי יצאו כל יום מהמחסן ל"חדר" יחד עם העורר סימון דבר המפריך את טענתם כי היו במחנה סגור בעיר בלאז'. עוד נטען כי ניתן להורים לצאת לשוק לעשות קניות דבר המעיד על כך כי אין המדובר במחנה עבודה לגברים בו עבדו עבודות פרך.

9.     המשיבה הגישה לוועדה תיעוד היסטורי מפנקס הקהילות ביחס למצב בעיר בלאז' בתקופת המלחמה ולאחריה.

10.            לאחר עיון בטענות ועל אף התנאים הקשים בהם חיו העוררים אין בידי הוועדה לסייע להם שכן הם אינם עומדים בתנאים הקבועים בחוק, ואין בנסיבות חייהם הקשים, כפי שתוארו בתביעתם למשיבה וכן בעדותם בפני הוועדה, כדי להקים להם זכאות, היות ולא שהו במחנה ריכוז, גטו או מחנה שעבדו בו עבודות פרך. 

11.במקרה הנדון מעדותם של העוררים עלו כי שהו במחסן העצים ממנו ניתן היה לצאת ל"חדר" או לקניות בשוק. לא צוין כי עבדו שם עבודות פרך ואף העדים ציינו כי אבותיהם נלקחו לעבודה במחנה עבודה בוז' שהיה מרוחק מבלאז'.

12.            אין די בטענת ב"כ העוררים כי בלאז' מופיעה ברשימת הערים בה היה מחנה עבודה כדי להחיל על העוררים את הקביעה כי השהייה בחצר העצים של הרצלינגר מהווה שהייה  במחנה עבודה. לעניין זה נוסיף כי בהתאם להודעת המשיבה העורר אנדרי סימון הגיש תביעה לועידת התביעות ונדחה. משמעה של הדחייה כי הקרן אינה מכירה במקום בו שהה כגטו או מחנה ריכוז.

13.            מעיון בפנקס הקהילות אליו הופנתה הוועדה צוין כי לעיר בלאז' גורשו היהדות הכפרית עוד מצוין שם :

"אוכלוסייתה היהודית של ב' גדלה אפוא פי שלושה תוך זמן קצר. בכל זאת נקלטו היהודים במקום בלי לגרום סבל רב לתושבים, שלא כבמקומות אחרים בטראנסילווניה הדרומית. חלק מהיהודים נתאכסנו בבניינים הקהילתיים, כשליש בדירות שכורות וחלק ניכר בבתיהם של יהודי ב'. לרבים מן המגורשים אפשרו לגדל ירקות, ובכך פתרו את בעיית כלכלתם....הממונה על המחוז שלח מספר פעמים את הרב ומנהיגים אחרים לבוקאשרט כדי להביא ממקורות כספיים יהודיים את הסכום הדרוש להקמת גטו ליהודי הכפרים. המנהיגים היהודים הצליחו להפר תכניות אלו, ולא הוקם גיטו בעיר. תכופות נאלצו היהודים להתייצב בפני השלטונות וכן סבלו מהפליות כלכליות אך מלבד זאת לא התערבו בחייהם. ב- 1942 הוחרם רכוש הקהילה: בניין ה"חדר", דירות הרב והשוחט וכן מקווה הטהרה. חלק מהגברים נלקחו לעבודות כפייה וכמה מהיהודים המקומיים גורשו לטראנסניסטריה מטעמים פוליטיים או כתוצאה מתלונות נגדם מצד גורמים אנטישמיים וקיפחו חייהם שם". (ההדגשה הוספה - הוועדה).

14.            לאור כל האמור והיות ובהתאם לפנקס הקהילות לא היה בבלאז' גטו והיות ולא הוכח כי העוררים שהו במחנה עבודה - והם אף אינם טוענים זאת, לא ניתן לקבל הערר.

סוף דבר

הערר נדחה.

אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.