1. לפנינו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז - 1957 (להלן: "
החוק").
2. העוררת ילידת 1938 מהעיר טריפולי בלוב, הגישה תביעה לרשות בשנת 2001. בתביעה משנת 2001 טענה העוררת, כי בזמן כניסת הגרמנים לטריפולי לאביה הייתה חנות, ובעת ששיחקה ליד החנות נורתה על ידי כדור, אשר נכנס דרך הגב לבטן, ועד היום יש לה צלקת. אחרי המקרה נלקחו אביה ושני הדודים שלה למחנה עבודה בוק שם נהרגו שני הדודים. מרוב פחד, והיות ונותרו רק עם אמם ברחו לפוראנג', כי הרבה מיהודי טריפולי ברחו לפוראנג', בפוראנג' סבלו מאוד. כאשר ראו כי גם בפורנג' המצב קשה חזרו לטריפולי שם רכב גרמני דרס את אחיה. עוד ציינה כי היו מקרים רבים של עוצר וכי מתחילת הכיבוש הם לא הלכו לבית ספר.
3. המשיבה בהחלטתה מיום 5.9.02 דחתה את תביעתה של העוררת. הערר הנדון עניינו בהחלטה זאת משנת 2002.
4. בערר שהוגש לוועדה בינואר 2010 טענה העוררת בתצהירה כי אביה היה בעלים של חנות ובית כנסת באותו מבנה, אשר שכן ברובע היהודי. היא זוכרת, כי יום אחד שיחקה בחצר בית הכנסת ששכן בסמיכות לחנות של אביה, וכי סיפרו לה שפתאום הגיח אופנוע עם שוטר או חייל והחל לירות על בית הכנסת והיא נפגעה מאחת היריות.
5. המערערת הגישה מסמך רפואי מטעמה של ד"ר יהודה דוד מיום 28.10.10 שם צוין כי, לדבריה, בהיותה בת 4 נורתה הגבה ואושפזה בביה"ח בטריפולי ועברה ניתוח קטן לניקוי הפצעים. לפי בדיקתו "
היום אכן ישנה צלקת, שנראית כפצע כניסה של ירי מעל המותן השמאלי באספקט האחורי מתחת לצלעות והוא בהחלט יכול להיראות כניסת קליע. וכ- 15 ס"מ דיסטאלית לכיוון המפשעה השמאלית, צלקת קטנה כ- 1ס"מ אשר נראה כפצע יציאה של אותו קליע."
6. המשיבה הגישה מסמך רפואי מטעם ד"ר וסרלאוף מיום 26.5.11 בו צוין כי "
במותן שמאל יש צלקת ארוכה אלכסונית, שלאחר ניתוח להוצאת כליה (שנתרמה לבת), כמו כן יש צלקת כ- 3 ס"מ שיטחית לא דבוקה באזור המותן/גב תחתון שמאל, וספק צלקת נוספת באזור המפשעה שמאל כ- 1 ס"מ. מדובר בצלקות שטחיות לא דבוקות, סדירות בעלות שולים ברורים." במסמך זה קובע ד"ר וסרלאוף, כי הצלקות הללו לא נראות אופייניות לפציעה, שכן פציעה כזו בדרך כלל לא סדירה, בעלת שוליים לא ברורים, ופוגעת גם ברקמות תחתיהן. לדעת ד"ר וסרלאוף, ייתכן כי הצלקות קשורות לניתוח - מקום המנקז, למשל.
7. תוך כדי הדיון בערר הוכרה המערערת בהתאם להחלטה המינהלית לפי הלכת הפחד והיא מקבלת תגמולים מיום 1.4.10 (להלן: "
ההחלטה המינהלית").
8. המשיבה העלתה בסיכומיה טענה של איחור בהגשת הערר, וכן טענה, כי לאחר שהמערערת הוכרה מכוח ההחלטה המינהלית אין מקום להמשיך ולנהל את הערר. לעניין זה הפנתה המשיבה להחלטת הוועדה בעניין ו"ע 31599-10-10
הדדי נ' הרשות המוסמכת מיום 8.1.12.
דיון והכרעה
9. לאחר שמיעת העדויות בתיק וכן שמיעת מומחי הצדדים ועיון בטענות הצדדים לרבות הסיכומים מטעמם אנו קובעים כי דין הערר להדחות. להלן ננמק החלטתנו.
10. בעדותו ציין ד"ר יהודה כי "סביר להניח", כי הצלקות אצל המערערת הן בשל אירוע ירי (עמוד 1 לפרוטוקול). עוד ציין ד"ר יהודה בהרחבה את התיאוריה שלו לגבי מהירות הקליע, תיאוריה אשר כלל לא באה לידי ביטוי במסמך הרפואי מטעמו (עמוד 2 לפרוטוקול).
11. הוועדה לאחר ששמעה את עדותו של ד"ר יהודה וכן עדותו של ד"ר וסרלאוף, מקבלת את הסבריו של ד"ר וסרלאוף, ומעדיפה אותם על פני חוות דעתו של ד"ר יהודה, כי כאשר קליע נכנס באזור המותן ויוצא במפשעה או להפך, לא ייתכן, כי לא ייפגע בכלי דם או באיברים פנימיים בצורה משמעותית. לעניין זה ציין ד"ר וסרלאוף את הדברים הבאים :
"יש דברים בסיסיים איך צריכה להיראות צלקת של פצע יריה מכדור, שלא אני המצאתי אותה ולא אתה. הם ידועים הרבה שנים וכתובים בספרים. שפצע יריה נכנס הוא משאיר חור קטן, מן כוויה בשולים שלו, בצורה עגולה ואת מסלול הכדור אין אפשרות לשער, הוא יכול ללכת מול הכניסה ויכול לצאת. כשהוא יוצא הוא קורע את הרקמה והעור ומשאיר פצע גדול ובלתי סדיר. את הדברים האלה לא ראיתי בבדיקה. אני עובד עם נכי מלחמת העולם השנייה הרבה שנים ורואה את הצלקות שלהם ובוכה יחד אתם. הצלקת הזאת איננה צלקת אופיינית לפצע מלחמה, לפצע מכדור. שתי הצלקות של המפשעה וגם של הגב אינן צלקות אופייניות לכדור. אתה מצפה לראות צלקת מלחמה, לראות פצע מכוער דבוק לרקמה לא סדיר עם תפירה גסה שעשו אז באותה תקופה, כי אז לא התייחסו לאסתטיקה. היום על כל דבר קטן חושבים. אז באותה תקופה בקושי התייחסו לאנשים. חלק גדול מאנשים הפצע הגליד ללא תפירה ורואים את זה בתוצאה. שזה קו ישר ברור שזה כתוצאה מניתוח ולא מפצע יריה" (עמוד 5 לפרוטוקול).
12. הוועדה מקבלת גם את הסבריו של ד"ר וסרלאוף כי במקרה כזה לא ניתן לקבל את קביעתו של ד"ר דוד כי נגרמה פציעה תת עורית. לעניין זה העיד ד"ר וסרלאוף:
"ש. אני אומר לך שיכול להיות שכאשר קליע נכנס לגוף והפציעה היא תת עורית, כלומר הקליע במסלול בגוף לא פוגע באיברים פנימיים יכול להיות שפצע היציאה יהיה זהה בגודלו לפצע הכניסה.
ת. לא ידוע לי דבר כזה. אם הטענה שיש פצע שנבע דרך המותן אל המפשעה הסיכוי שלא יפגע בשום דבר - הוא לא קיים. לא יכול להיות שיעבור בבטן, את כל כלי הדם הגדולים ולא יעשה דבר בדרך. אם אתה טוען שהמפשעה שייכת לפציעה הזאת לא יכול להיות".
13. הוועדה תציין כי בניגוד לטענות העוררת בסיכומיה השתכנעה מעדותו של ד"ר וסרלאוף ומצאה אותה משכנעת, וכי הציטוטים בסיכומיה לגבי תשובותיו של ד"ר וסרלאוף אינם עולים בקנה אחד עם תשובותיו המלאות לפרוטוקול.
14. מעבר לכל האמור הוועדה תציין כי העוררת לא הביאה ולו מסמך רפואי אחד בו צוין לאורך כל השנים, מעת עלייתה ארצה ועד להגשת התביעה למשיבה, כי העוררת נפצעה בשל ירי בעת שהותה בלוב. נציין לעניין זה כי הקושי הרב בקביעת עובדות שנים כה רבות לאחר קרות האירועים מחייב כי העוררים בעזרת באי כוחם יעשו כמיטב יכולתם להביא ראיות שיתמכו בגרסתם. כאשר נמנעים מלהביא ראיות כאלו, הדבר פועל לחובתם.
15. עוד תציין הוועדה כי בשים לב למחלוקת בין הצדדים, כאשר לטענת ד"ר וסרלאוף הפצע בגבה של העוררת מתאים להכנסת נקז כתוצאה מניתוח תרומת הכליה, כאשר העוררת והמומחה מטעמה טענו כי בתקופה הרלוונטית את הנקז היו מכניסים לאותו מקום בו נעשה החתך להוצאת הכליה, וכי המדובר בפצע כניסת הקליעה, היה על העוררת לצרף מסמכים מהניתוח התומכים טענתה לעניין זה, אך היא לא עשתה כן.