פסק-דין בתיק ו"ע 24617-01-11

1.     זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התש"יז-1957 (להלן : " החוק").

2.     הערר הוגש על החלטת המשיבה אשר קבעה כי אין להכיר בעורר על פי החוק, שכן היה בעל נתינות צרפתית, וכנתין צרפתי לא היה זכאי לתגמול ופיצויים מאת מוסדות הפיצויים בגרמניה הואיל ולא חל עליו סעיף 160 של חוק הפיצויים הגרמני, ולא ההסכם והמכתב המאוזכרים בסעיף 1 לחוק הנדון הם שמנעו ממנו להגיש את התביעה.

3.     העורר נולד בפריז ביום 04.08.1935 לאב שנולד ברוסיה, אך היה בעל נתינות בולגרית ולאם שנולדה ברומניה. לטענת העורר לאף אחד מהוריו לא הייתה נתינות צרפתית. בהיותו בן חמש בשנת 1940 נאלצה המשפחה לעזוב את צרפת עקב היות ההורים נתינים זרים והמשפחה חזרה לבולגריה בה אביו של העורר היה נתין. עוד ציין בערר כי תביעתו למשיב הוגשה בגין גירוש המשפחה לצרבן ברג שבאזור וידין שם נאלצו המגורשים לענוד כוכב צהוב ולספוג מעשי אלימות על רקע נציונאל סוציאליסטי ושאר צורות שלילת חופש לרבות בדמות עוצר. העורר ומשפחתו נאלצו להמלט ממקום למקום לבסוף עלה העורר ארצה בשנת 1949 ורק אז זכה העורר לנתינות, היא נתינתו הישראלית אותה קיבל עשרות שנים טרם קיבל את נתינותו הצרפתית בשנת 1987.

4.     בדיון בפני הוועדה ציין בא כוח העורר כי החוק הגרמני קבע החרגה לבעלי נתינות זרה ולא על בעלי זכאות לנתינות, וכי מה שהיה לעורר אשר נולד בצרפת זה זכאות לנתינות צרפתית אבל את האזרחות עצמה קיבל רק בשנת 1987.

5.     בסיכומי העורר בפני הוועדה נטען כי אין די בכך כי העורר נולד בצרפת על מנת להיות נתין צרפתי והיה עליו לבקש אקטיבית להיות נתין אזרח צרפתי וזאת עשה העורר רק בתחילת 1987. לעניין זה טען בא כוח העורר כי ראיה לכך היא סיווגו הביטחוני של העורר, אשר מנע ממנו לאחוז בכל נתינות זולת הנתינות הישראלית. העורר הפנה את הוועדה לפסקי הדין בעניין ו"ע 19962-09-09 בן חי נ' משרד האוצר, ו"ע 358/04 גיטה סוזי נ' הרשות המוסמכת, ו"ע 1311/00 זמרי נ' הרשות המוסמכת. כאשר נקבע כי אין דין נתינות כדין זכאות לנתינות.

6.     המשיבה טענה בסיכומיה כי פסק הדין בעניין זמרי מדבר על נטל הראיה להוכחת אזרחות ואינו מדבר על זכאות לאזרחות ולכן ההפניה אליו אינה רלוונטית. לטענת המשיבה מאחר וסעיף 160 לחוק הגרמני קובע שהפיצוי ניתן אך ורק לחסרי נתינות או פליטים, היינו למי שלא יכלו לקבל סעד ממדינת האם שלהם - אז הסעיף חל. במקרה הנדון התבקש העורר מספר פעמים להמציא מסמכים המעידים על נתינותו ולהשיג מכתב רישמי משגרירות צרפת המעיד על נתינותו אך הוא לא עשה כן ויש לקבוע כי הייתה לו נתינות צרפתית והוא לא הוכיח ההפך. עצם הוצאת דרכון בשנת 1987 לא מעלה או מורידה.

7.     לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון במסמכים בתיק אנו קובעים כי דין הערר להתקבל.

8.     סעיף 1(א) לחוק הרדיפות קובע מי ייחשב כנכה לפיו:

"אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם (הסכם השילומים - הערת הוועדה) בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום...10 בספטמבר 1952 ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה."

9.     העולה מלשון הסעיף הוא כי תנאי סף לתובע תגמול לפי חוק הרדיפות, היא זכאות לקבלת תגמול מגרמניה אלמלא הסכם השילומים.

10. וזו לשון סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני) המכונה  (BEGכתרגומו בפסק דין זמרי:

160 "פיצוי לחסרי נתינות ולפליטים במשמעות אמנת ג'נבה

(1) הנרדף, שהיה חסר נתינות או פליט עלפי אמנת ג'נבה מיום ה-28.7.1951 ביום שנכנס החוק לתוקפו, ובגין הנזק שנגרם לו אינו זוכה לסעד שוטף על ידי מדינה כלשהי או ארגון בין-מדיני, או לא נסעד באמצעות הסדר כספי, זכאי לפיצויים בגין נזק לגוף ובריאות ובגין נזק לחירות.

(2) הזכאות לפי פסקה 1 נזקפת גם לנרדף שכחסר נתינות או כפליט ברוח אמנת ג'נבה רכש לעצמו אזרחות חדשה בתום הרדיפות."

11. החוק הגרמני נכנס לתוקפו ב- 1.10.53 ובזמרי נקבע כי זה אף התאריך הקובע בשאלת הנתינות. העורר טוען כי הגיע ארצה כחסר נתינות ורק בעת עלייתו ארצה בשנת 1949 קיבל אזרחות, היא אזרחותו הישראלית, ואילו לטענת המשיבה, העורר היה נתין צרפתי ועל כן אינו נמנה עם קבוצת חסרי הנתינות או הפליטים, אינו נכנס כלל לגדרו של סעיף 160 ועל כן אינו זכאי גם לפי חוק הרדיפות.

12. עניין הנתינות ותחולת סעיף 160 מחד והשלכות הסכם השילומים מאידך אינם "טכניים" אלא מהותיים, זהו בסיס הזכאות. מדינת ישראל איננה מפצה איש בגין סבלו בשואה שכן אין היא אחראית לאותו סבל או נזק. מדינת ישראל לקחה על עצמה בהסכם השילומים את אחריותה של גרמניה לפצות ניצולי שואה שאלמלא אותו הסכם שילומים היו יכולים לתבוע ישירות את גרמניה בגין סבלם ונזקיהם בשואה.

13. הווה אומר, רק מי שיכול היה לתבוע את גרמניה ורק מי שהסכם השילומים מנע ממנו לעשות כן, שני תנאים מצטברים, רק הוא יכול לפנות למדינת ישראל בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. אין מישהו אחר שיכול לתבוע לפי החוק ואין למדינת ישראל שום חבות אחרת על פי החוק.

14. במקרה הנדון אין מחלוקת בין הצדדים כי העורר היה זכאי לנתינות צרפתית, וכי בשנת 1987 קיבל דרכון צרפתי. המחלוקת היא האם די בכך שלעורר הייתה זכאות לנתינות כדי לחסום את תביעתו לפי החוק שכן יכול היה להגיש תביעתו בצרפת.

15. בפסק הדין בעניין 19962-09-09 טרז נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה (מיום 20.12.10, פורסם במאגרים המשפטיים) דנה הוועדה בשאלת הצורך להוכיח מתי נרכשה האזרחות, ועל מי היא מוטלת, וכך היא מציינת :